התורה שמה דגש רב על מה שמכונה 'דקדוקי המצוות'. אין היא מסתפקת ב'רוח-המצווה' ובקיום כללי שלה, אלא היא תובעת שכל מצווה תיעשה בצורה מסויימת דווקא. התורה יורדת לפרטי-פרטים ולהוראות מדוקדקות, שדווקא כאשר מקיימים את המצווה בדרך זו, אז היא מצווה.
נשאלת כאן השאלה: דקדוקים אלה - למה? וכי מה זה משנה אם איזושהי אות קטנה בתפילין או במזוזה נסדקה? ולמה זה כל-כך עקרוני שהאוכל מצה בליל-הסדר חייב לאכול את השיעור המינימלי שנקבע? האם לא אכל מצה ולא חש את חג-החירות במקרה שאכל קצת פחות מהשיעור?! איך אומרים אנשים: "העיקר הלב והכוונה".
אך היהדות, כידוע, אינה מקבלת זאת. לא הכוונה והלב הם העיקר בעיניה, אלא "המעשה הוא העיקר", כדברי חז"ל. למרות שהאמונה וההזדהות הנפשית עם היהדות ועם התורה חשובים עד מאוד, הרי העיקר הוא לקיים את המצוות בפועל, ובדיוק בהתאם לכל פרטי-הפרטים שניתנו בתורה.
המצוות כמטרה
יש הסבורים, שהמצוות הן אמצעים בלבד שעל-ידן יכול האדם להזדכך, להתעדן, להתקרב אל ה'. למשל, כשאדם מניח תפילין וחושב על הכוונה של מצווה זו (שהתפילין של-יד, שכנגד הלב, מטרתן לשעבד את הלב אל ה', והתפילין של-ראש משעבדות את המוח לעבודת-ה') - הוא משעבד את מוחו וליבו אל הבורא ומתעלה מחומריותו ומאנוכיותו. המטרה העיקרית של המצווה, לפי תפיסה זו, היא להשפיע על הנפש.
אולם תורת החסידות מסבירה, שהשפעת המצווה על הנפש (למרות שהשפעה כזאת קיימת ואף היא חלק מהמצווה), אין היא עיקר המצווה. המצווה אינה רק אמצעי, אלא היא עצמה המטרה. לאמור: המטרה של הנחת התפילין אינה רק לעורר רגשות במוח ובלב, אלא עצם מעשה הנחת התפילין - הוא-הוא המטרה עצמה.
הרבה טעמים נאמרו על הדגש הרב ששמה היהדות על המצוות המעשיות. אחד ההסברים לכך הוא, שהקב"ה רצה שהדרך אליו תהיה פתוחה בפני כל בני-האדם ולא תהיה מותנית בתכונות-נפשו, ולכן הלביש את רצונו דווקא במצוות מעשיות, שכל אדם יכול, אם רק ירצה, לקיימם. אך הסבר זה אינו ההסבר העמוק והממצה. תורת החסידות מסבירה את הדגש על המצוות המעשיות בכך - שאכן מטרתה העיקרית של התורה היא להחדיר את האור האלוקי לתוך המציאות הגשמית, וזאת על-ידי המצוות המעשיות.
הקב"ה נתן לעם-ישראל תורה ומצוות, כדי שבאמצעותן יכניס קדושה לתוך המציאות הגשמית והחומרית. הגשמיות, מטבעה, אין לה שום קשר עם האלקות. אדרבה, היא מצד עצמה נותנת את התחושה שהינה מציאות עצמאית שאינה זקוקה לשום כוח אלוקי מלמעלה. תפקידו של יהודי הוא לגלות בתוך המציאות הגשמית את האמת - שכל קיומה וחיותה נובעים מדבר-ה' ומכוחו האין-סופי.
הכשרת העולם
איך עושים זאת? על-ידי המצוות המעשיות. היהודי נצטווה לקחת חפצים גשמיים ולהפוך אותם לדברים-שבקדושה. יהודי לוקח בגד גשמי ונותן בו ציצית. הוא נוטל עור של פרה ועושה ממנו תפילין או קלף של ספר-תורה. הוא לוקח בשר ודגים וכל מטעמים ועושה מהם סעודת-שבת, לא לפני שבבשר עצמו כבר קיים כמה מצוות (שחיטה, מליחה וכו'). בדרך זו מחדיר היהודי את אור-ה' אל תוך המציאות הגשמית ומקדש אותה.
וזו המטרה העיקרית של התורה ואף של הבריאה כולה: להפוך את העולם-הזה הגשמי והחומרי למקום קדוש, שבו יוכל לשרות ולהתגלות הקב"ה. זה גם אחד ההסברים לכך שהקב"ה הפיץ את עם-ישראל על-פני העולם כולו, כדי שאור התורה והמצוות יגיע אל כל קצווי תבל. על-ידי העבודה שלנו בקיום התורה והמצוות, אנו מכשירים את העולם לקראת ההתגלות האלוקית הגדולה שתהיה לאחר ביאת משיח-צדקנו, כאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו ישכון בגלוי כאן, בעולם-הזה.
משום כך יש חשיבות עליונה ביותר להקפדה מושלמת על כל פרטי-הפרטים שלפיהם צריך לקיים את המצוות. אילו המצוות היו רק סמלים ואמצעים כדי לעורר מחשבות ורגשות, אולי לא היה צורך בהקפדה כזאת. אבל, כאמור, לא המשמעות הסמלית והערכית של המצווה היא העיקר. עיקר המצווה הוא פעולתה הרוחנית-אלוקית בתוך המציאות הגשמית. ולכן חובה לקיים את המצווה לפי כל פרטיה ודקדוקיה, שכן מצווה שלא נעשתה כרצון-ה', מאבדת את כוחה האלוקי להחדיר קדושה לתוך העולם, והיא חסרת-ערך. |