מושגים נוספים בנושא
	מהי אמונה?
	בלי ספיקות
	עבודה-זרה, שיתוף
	בריאת יש מאין
	השגחה פרטית
	נס וטבע
	שבע ושמונה
	נבואה
	הבחירה החופשית
	ידיעה ובחירה
	אין רע יורד מלמעלה
	רצוא ושוב
	אמת
	קליפות
	חטא עץ-הדעת

תכלית חיי-האדם עלי-אדמות היא המאבק המתמיד בין הטוב לבין הרע, או בין הקדושה לבין הצד-שכנגד, כשהמטרה היא להשליט את אור הקדושה על כל המציאות, ולבטא בכך את האמת הבסיסית - שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה שקיימת בעולם כולו.

כוחות הרע והיפך הקדושה מכונים: 'סטרא-אחרא' או 'קליפה' (וכל מי שפתח אי-פעם ספר חסידות נתקל בוודאי בביטויים מסוג זה). 'סטרא-אחרא', פירושה המילולי הוא - הצד האחר, והכוונה היא, כמובן, לאותו צד שעומד נגד הקדושה. 'קליפה' היא ממשמעות פסולת, ואף זה ביטוי לכוחות הרע שאינם אלא פסולת מהקדושה. ל'קליפה' יש  גם מובן של הסתרה, כשם שקליפת הפרי מסתירה אותו עצמו, וכך ה'קליפות' מעלימות ומסתירות את האמת האלוקית (יש בכינוי 'קליפה' גם את המשמעות של הגנה על הפרי, וכך יש ל'קליפות' גם תפקיד לשמור בדרך מסויימת על הקדושה, אך לא ניכנס לכך במסגרת זו).

חיות רוחנית

תורת החסידות מסבירה, שלכל דבר העולם יש מקורות-יניקה רוחניים, שמהם הוא שואב את קיומו וחיותו. וכשם שקיימים מקורות-יניקה בקדושה, המזינים והמחיים את כל הדברים הטובים והחיוביים שיש בעולם, כך יש מקורות-יניקה ב'סטרא-אחרא', שמהם נובעת החיות של כל הדברים השליליים והרעים. כשיהודי לומד תורה או מקיים מצווה, הוא מקבל ברגע זה חיות רוחנית-נפשית מעולמות הקדושה. לעומת זאת, כשאדם עושה דבר שלילי או מדבר וחושב על ענייני רע - חיותו הרוחנית באה ברגע זה מהיכלות ה'קליפות'.

אין פירוש הדבר שיש, חלילה, שתי רשויות עצמאיות ובעלות כוח - הקדושה וה'קליפה'. מחשבה כזאת היא כפירה באחדותו יתברך החובקת את כל המציאות. החיות שנובעת מה'קליפה' אינה שלה, אלא מקורה בקדושה. אלא שהקב"ה ברא את העולם באופן שחיות אלוקית מצומצמת מתלבשת בתוך ה'קליפות' ומעניקה להן כוחות להחיות את כל ענייני הרע שבעולם. הקב"ה עשה זאת כדי שתתאפשר בחירה חופשית בין הטוב לבין הרע, ולכן נתן קיום לרע.

תורת החסידות מסבירה, שאף-על-פי שהחיות של ה'קליפה' נובעת מהקדושה, הרי החיות שנקצבה לה מלכתחילה, היא מזערית ומצומצמת ביותר. לו היתה נשארת עם החיות הזאת בלבד, היה העולם שלנו נראה אחרת לגמרי. הצרה היא, שה'קליפה' מקבלת תוספות-חיות שלא נקצבו לה, וזאת בעטיים של מעשי האדם.

בלי תוספות

בקהלת נאמר: "גם את העולם נתן בליבם". מפרשת החסידות, שהקב"ה הפקיד את העולם כולו, כביכול, ברשותו של האדם, והוא, על-ידי מעשיו, קובע את התהליכים שמתרחשים בו. כשהוא עושה טוב ועוסק בענייני קדושה - הוא גורם ליתר-שפע של חיות אלוקית לעולם. ומנגד, כשאדם עושה דברים רעים ומשקיע את כוחותיו בעניינים שהם היפך הקדושה - בכך הוא מוסיף כוחות ב'קליפות' וב'סטרא-אחרא'. זו גם המשמעות הפנימית במאמר: "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" - המצווה מוסיפה כוח בקדושה, וכשזו מתחזקת, היא תובעת ומסייעת לקיים עוד מצווה; וכשאדם עושה עבירה ומחזק את כוחות הרע, יש לרע כוחות נוספים לגרור אותו לעוד עבירה.

עם זאת, נקודת התורפה המרכזית של ה'קליפה' טמונה דווקא בכך, שאין לה קיום עצמאי משלה, ושהיא יונקת את כוחה מהקדושה. מאחר שהקדושה היא האמת היחידה של כל המציאות, מכאן שה'קליפה' אינה, לאמיתו של דבר, אלא אחיזת-עיניים ואשלייה. היא בבחינת חושך, שאין לו מציאות משלו ושהוא נמוג מאליו מול האור. כל ההפרעות והמכשולים שה'קליפה' מציבה בדרכו של היהודי, אין להם קיום ממשי. ברגע שהוא עומד בתוקף על רצונו לעבוד את ה' - הם נמוגים ומסתלקים מאליהם. צריך רק לזכור שה'קליפה' אינה אלא אשלייה ולעמוד נגדה בתוקף המתאים, ואז רואים שבעצם לא היתה לה שום מציאות אמיתית.