לפלוני יש שאיפה אחת יחידה - ללמוד עוד ועוד, להתעלות מבחינה רוחנית, להגיע לדרגות גבוהות של קדושה וטוהר. לעולם שמסביבו אין לו פנאי וגם לא רצון. הוא חושב רק על שלימותו האישית. פלמוני, לעומתו, מסור ונתון לגמרי לאחרים. חייו סובבים תמיד סביב ציר הנתינה. לעצמו אין לו זמן פנוי.
ברור לנו שאף אחת משתי הדרכים אינה הדרך הרצויה. צריך לקבל, אך גם לתת; לעזור לאחרים, אך לא לשכוח את השלימות האישית. האיזון בין השתיים הוא המושג המקופל במלים 'רצוא ושוב' (שמקורו בחזון יחזקאל: "והחיות רצוא ושוב"). 'רצוא' - היא הכמיהה למעלה; 'שוב' היא הירידה למטה. 'רצוא' מסמל את השאיפה לשלימות אישית; 'שוב' - את החובה לוותר על מה שטוב לי, למען מילוי המשימה שהוטלה עלי.
המחזוריות שבבריאה
'רצוא ושוב', זו מחזוריות שקיימת בבריאה כולה. בכל רובד של המציאות יש מעבר ממצב של 'רצוא' למצב של 'שוב', וחוזר חלילה. תנועת הלב, שהיא מקור החיים, מורכבת משני שלבים מנוגדים - שלב ההתכווצות ושלב המנוחה. גם החיים בכללם מורכבים ממעברים בין מצבי פעילות למצבי מנוחה, ושני מצבי-היסוד הללו, מנוחה ופעילות, מקבילים ל'רצוא' ול'שוב'.
בחיי הנשמה הדבר בולט בהרבה. נשמת האדם הינה "חלק אלו-ה ממעל ממש". היא הורדה לעולם-הזה ממקום גבוה ביותר, שם היתה דבוקה באורו האין-סופי של הקב"ה. זו ירידה עצומה מבחינתה - "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". מובן איפוא, שאין לנשמה אלא שאיפה אחת עצומה - להתנער מהגבלות העולם הגשמי ולהגיע למירב הדבקות בקב"ה. אהבתה הגדולה של הנשמה לבוראה והמשיכה שהיא נמשכת למעלה, זהו ה'רצוא' שלה.
על-כן נאמר: "על כורחך אתה חי", כי ירידתה של הנשמה למטה, הריהי מנוגדת לרצונה העצמי, והיא באה על-כורחה ושלא ברצונה. הירידה הזאת היא ה'שוב' - שהנשמה נאלצת לוותר על שלמותה האישית ועל מה שטוב לה (אף שזה טוב-דקדושה), והיא יורדת לעולם הגשמי ומתלבשת בגוף חומרי, משום שזה רצונו של הקב"ה.
לא לכלות
חיי הנשמה סובבים איפוא סביב הציר הזה של 'רצוא ושוב'. מצד אחד יש בנשמה כמיהה עזה לרוחניות, לטוהר, לקדושה, והיא שואפת להתנתק מחומריות העולם ולדבוק בקב"ה על-ידי התמסרות מוחלטת לתורה ולתפילה. מצד שני יש בה הכרה בתפקיד שהוטל עליה - לקדש את העולם על-ידי קיום המצוות ועל-ידי עשיית כל דבר לשם-שמיים. כך נוצרת המחזוריות הזאת של ה'רצוא ושוב', כאשר לאחר רגעי התעלות ודבקות, באה התמסרות לפעילות בתוך העולם, וממנה חוזר האדם לדבקותו בה' ולעיסוק בתורה ובמצוות, וחוזר חלילה.
אצל עובדי-ה' בדרגות הגבוהות, עלול ה'רצוא' להיות עז כל-כך, שהוא יכול להסתיים במה שמכונה 'כלות-הנפש'. מרוב געגועים ואהבה לאור-ה', עלולה הנשמה פשוט לצאת מן הגוף. ועל כך נאמר: "אם רץ ליבך - שוב לאחד". כלומר, אם ליבך רץ אל ה' באהבה עצומה, זכור את ה'אחד' - את התפקיד להחדיר את אחדותו של ה' בעולם-הזה דווקא. (מוסבר בתורת החסידות, שחטאם של בני אהרן היה בכך, שהם נגררו יותר מדי אחר 'רצוא' בלי 'שוב', עד שמתו ב'כלות-הנפש').
עבודת-ה' נכונה ואמיתית בנויה על האיזון הנכון בין ה'רצוא' ל'שוב'. התשוקה הטבעית של יהודי צריכה להיות - להתנתק מענייני העולם ולהתמסר לחלוטין לתורה, לתפילה ולעבודת-ה'. אך מאחר שרצון-ה' חשוב לו יותר מהרצון האישי שלו, הוא מתמסר למילוי רצונו - "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" - לקדש דווקא את העולם הגשמי והחומרי. |