בי"ג עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם, מיד לאחר העיקרים שעוסקים במציאות ה', בא העיקר השישי: האמונה בנבואה. וכפי שהרמב"ם מנסח זאת בבהירות בספר 'יד-החזקה' (תחילת פרק ז): "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני-האדם וכו'".
מסדר הדברים נראה, שהאמונה בנבואה אינה חלק מהאמונה בתורה, שהרי עיקר זה נמנה עוד בטרם הוזכרה כלל התורה; אלא זהו המשך לאמונה במציאות ה'. לאמור: לאחר שאנו יודעים על מציאותו של הקב"ה, עלינו לדעת כי הוא מגלה את עצמו אלינו, ואחת מדרכי-התגלותו היא הנבואה - "גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג,ז).
הנביא רואה
מהי הנבואה? מה מרגיש אדם כאשר דבר-ה' מתגלה אליו? האם יש נבואה בימינו? הרמב"ם עצמו, בפירוש המשניות, מקצר בדברים וכותב: "וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד". ב'יד-החזקה' הוא מגדיר את התנאים הדרושים להשראת הנבואה. התמונה שעולה מדבריו היא, שהנבואה היא התמזגות של השראה אלוקית עם שכלו ודעתו של הנביא, דבר שגורם לו תחושה מוחשית ביותר של הדברים.
במקומות רבים בחסידות ובקבלה מוגדרים תחומי השגתם של הנביאים השונים, כולל משה רבינו, גדול כל הנביאים. והנה, חכמי הקבלה עצמם (רשב"י, האריז"ל וכדומה) עוסקים בדברים גבוהים בהרבה ממה שהשיגו הנביאים. וכי אפשר לומר שהם השיגו דרגות אלוקיות שהיו מעבר להשגתו של משה רבינו?!
התשובה לשאלה זו טמונה בהבחנה בין 'ראיית המהות' ל'השגת המציאות'. זה כמו ההבדל בין ראייה של דבר לבין הדיבור אודותיו. אתה יכול לשבת בביתך ולדבר על כוכבים המרוחקים ממך אלפי שנות-אור, אבל לראות בעיניך - אינך יכול אלא בטווח קצר מסביבך. ומובן מאליו, שהתחושה בדברים שאותם אתה רואה בעיניך, שונה לחלוטין מהתחושה בדברים שעליהם רק מדברים או קוראים בספר. (ולכן אמרו חז"ל שסומא חשוב כמת, כי חסרון המוחשיות שמעניקה הראייה, נוטל ממנו את טעם החיים).
זהו ההבדל בין הנביאים לחכמי הקבלה: הנביאים, כשדיברו על דרגה מסויימת באלוקות - 'ראו' את הדברים במוחשיות שדומה לראייה ממש. לכן יכלו להגיע רק לדרגות נמוכות יחסית, אך מצד שני היתה להם המעלה של המוחשיות. חכמי הקבלה, לעומתם, הגיעו אל הדברים בשכלם ובחכמתם. הם אמנם יכלו להגיע למדרגות גבוהות ביותר, אבל בלי אותה התאמתות ומוחשיות כמו אצל הנביאים (ברור שהשכל והחכמה של חכמי הקבלה הוא שכל אלוקי אמיתי בתכלית, אלא שאין הוא בבחינת ראייה כבנביאים).
תחזור הנבואה
דבר זה מסביר גם-כן, למה כל הנביאים (חוץ ממשה רבנו) היו מזדעזעים ומאבדים את עשתונותיהם בשעת הנבואה (כתיאור הרמב"ם: "כשמתנבאים - אבריהן מזדעזעין, וכוח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות"). הנבואה מהווה סתירה למציאות הגשמית של העולם-הזה. אי-אפשר להישאר בדפוסי המחשבה של העולם ולראות בו-בזמן עולם מושגים אלוקי. על-כן התנאי לנבואה היה ההרס של עולם המושגים האנושי, לפחות לשעת הנבואה. באותה שעה היה הנביא יוצא מגדריו האנושיים ומתעלה לעולם שונה לגמרי.
חז"ל אמרו: "משמתו נביאים אחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח-הקודש מישראל". אולם הכוונה היא לאותה דרגה של השראת רוח-הקודש שהיתה אצל הנביאים, ואף גם זאת - הכוונה היא שהנבואה אינה מצויה עוד כבעבר והיא דורשת תנאים מחמירים יותר. מדברי הרמב"ם (ב'איגרת תימן') ומכתבי הקבלה והחסידות עולה בבירור, שלא זו בלבד שאפשרות הנבואה קיימת גם עכשיו, אלא שסמוך לביאת המשיח "תחזור הנבואה לישראל". |