עובר לו יהודי ברחוב ובחור צעיר ניגש אליו ומציע לו להניח תפילין. "לא, תודה, משיב האיש, "אני לא מאמין". הבחור לא נשאר חייב: "גם אני לא מאמין". הלה פוקח זוג עיניים תמהות והבחור ממהר להסביר: "אני לא מאמין שאתה לא מאמין"...
מניין ה'חוצפה' הזאת? על סמך מה מחליט הבחור שלא להאמין לטענת חוסר האמונה של האיש?
הקושי הטמון בסוגיא זו נובע מהנטייה השיטחית של אנשים לבלבל מושגים. אנו שומעים, למשל, אנשים השואלים יהודי דתי: "למה אתה מאמין? יש לך הוכחות?" - שאלה מסוג זה היא מגוחכת, לאמיתו של דבר. כי אם מדובר באמונה, הרי לא שייך לשאול על זה 'למה'. אם יש לעניין הסבר או הוכחה הגיונים - מה נשאר בשביל האמונה? דבר שנתפס על-ידי שכלו של האדם הוא דבר שיודעים ומבינים אותו ולא דבר שצריכים להאמין בו.
רעיונות לפי ק"ג...
כששואלים למה על אמונה, זה דומה לאדם שמתפעל מציור אמנותי ומישהו שואלו: "למה אתה חושב שהציור הזה יפה? יש לך הוכחות ?"... שאלה כזאת היא טפשית, משום שאמונות, כמו מוסיקה, כמו אהבה, הינם דברים שאינם נמדדים באמות-מידה של היגיון ושכל - בדיוק כשם שההבנה אינה נמששת במושגים של יופי, קצב, תחושה וצבע... לאדם יש חושים שונים שתופסים דברים בצורה המיוחדת להם, וכל נסיון להעביר את המושגים של חוש אחד למשנהו - הינו איוולת (זה כמו למדוד רעיונות לפי ק"ג...).
אם כן, מהי האמונה ?
האמונה היא תחושה עמוקה ופנימית בקיומו של דבר, גם כאשר אין הוא נתפס על-ידי השכל והיהגיון או על-ידי חושיו האחרים של האדם. היהודי המאמין יאמר, שאין הוא נזקק לשום הוכחות על מציאותו של הבורא, משום שמציאות הבורא היא דבר טבעי ומובן-מאליו בתוך נפשו; הוא חש את קיומו ונוכחותו המתמדת. תחושה כזאת היא האמונה!
האמונה באה מהנשמה
איך פירוש הדבר, שמציאות ה' היא דבר שאי-אפשר להגיע אליו באמצעות השכל והיהגיון. נהפוך הוא: התבוננות אמיתית בעולם שבו אנו חיים מוכיחה בבירור שיש מאחוריו בורא ומנהיג. אבל אין זה קשור לאמונה - אפשר להבין שיש אלוקים ואפשר להאמין בקיומו, ואין לערבב בין השניים. או במילים אחרות: אפשר להגיע אל הקב"ה בשתי דרכים - על-ידי השכל והיהגיון או על-ידי האמונה; אבל אלה שני כוחות נפרדים.
מהיכן באה האמונה? מנין נובעת אותה תחושה פנימית בקיומו של ה'? מוסבר על כך בתורת החסידות, כי הגרעין הבסיסי של האמונה קיים בקירבו של כל יהודי. ואין הוא תלוי בבחירתו וברצונו. היהודי נולד עם האמונה, והיא טבעית לפחות כמו האהבה הטבעית של ילד להוריו-מולידיו. לכל יהודי יש נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, והנשמה הזאת מרגישה בטבעיות את מקורה האלוקי, משתוקקת אליו ושואפת לדבוק בו. מזה נובעת האמונה.
השאלה היא, באיזו מידה באה האמונה הזאת לידי ביטוי בתודעתו של האדם. יש אנשים שחונכו על שלילת האמונה, ועל-ידי-כך היא הוחנקה ולא נתגלתה. אנשים כאלה עלולים לחשוב באמת ובתמים שאין בליבם אמונה. הם פשוט לא נתנו לה אף-פעם הזדמנות להתבטא ולהתגלות.
אבל האמת היא - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר במצבי לחץ, כמו מלחמה, תאונה, מחלה וכדומה - שגם הם מאמינים בני מאמינים. כי את האמונה הטבעית אי-אפשר לעקור מהלב. ובאיזשהו מקום בנפש היא קיימת במלוא עוצמתה והיא ממתינה לפירצה הראשונה שתאפשר לה לפרוץ החוצה.
מכאן הביטחון המלא בכך, שכל יהודי הוא מאמין בפנימיות נפשו! | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
