חג הפסח נקרא בשלושה שמות המתארים את מהותו: בתורה-שבכתב הוא נקרא - "חג המצות"; בנוסח התפילה הוא מכונה - "זמן חירותנו"; ובלשון חז"ל, ובלשון בני-אדם, הוא נקרא - "חג הפסח". לכאורה, אלה שלושה שמות נרדפים. אך תורת החסידות מסבירה, ששלושת השמות הללו מכוונים כנגד שלושה שלבים שעברו על עם-ישראל מיציאת מצרים ועד שנעשה עם בעת מתן-התורה.
העם היהודי כבר היה עם בהיותו במצרים - "גוי גדול, עצום ורב". אך עם היציאה ממצרים נעשה מציאות חדשה לגמרי - עם שקשור בתורה ושכל מהותו היא התורה. הקשר עם התורה, שהוא כל תכלית היציאה ממצרים ("בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"), העלה את עם-ישראל לדרגה אחרת לגמרי, עד שלגבי מצבו הקודם, הוא נעשה מציאות חדשה. ובעניין זה, בתהליך היווצרותה של מציאות חדשה, יש שלושה שלבים.
תלמיד ורבו
המשל על כך הוא מתלמיד היושב לפני רבו ועומד ללמוד דבר חדש, שלמעלה לגמרי מיכולת השגתו העצמית. השלב הראשון הוא התבטלות מוחלטת לפני הרב. עליו לסלק לגמרי כל הנחה מוקדמת וכל תפיסה אישית של הדברים ולהתבטל לחלוטין לרבו. (כפי שאמרו חז"ל, שתלמיד-חכם היושב לפני רבו צריך שיהיו "שפתותיו נוטפות מר", ופירש רש"י: "מרירות מחמת אימה"). שכן כל עוד הוא חש את מציאותו העצמית, היא מפריעה לו לקבל מושגים חדשים ותפיסה חדשה של דברים.
השלב השני הוא - הבנת דברי הרב בשכלו ובחושיו של התלמיד. אם יישאר בהתבטלותו בלבד, לא יבין דבר. לאחר ההתבטלות עליו להפעיל את כלי-שכלו ולהבין באמצעותם את תורת רבו. הוא צריך להפנות את כל ישותו וכל מהותו אל רבו ולקלוט היטב את דבריו.
אך התכלית והשלמות של הלימוד מגיעה בשלב השלישי, כאשר התלמיד "קאי אדעתיה דרביה" - כשהוא עומד על דעת רבו. הוא מתרומם אז ממציאותו הקודמת ומתעלה עד לרמת שכלו והשגתו של הרב. כאן הוא נעשה מציאות חדשה, לעומת דרגת הבנתו הקודמת.
שמחה ועונג
שלושה שלבים אלה עברו על עם-ישראל ביציאת מצרים. תחילה נדרשה ההתבטלות - להתנתק לגמרי מהמציאות הקודמת, לבטלה כליל ולהתכונן לקבלת המציאות החדשה. דבר זה בא לידי ביטוי בשם החג - "חג המצות", כמו המצה, שרומזת להכנעה ולהתבטלות ולהעדר הגבהה והתנשאות. בני-ישראל נדרשו לבטל לגמרי את מציאותם הקודמת, כהכנה לקראת המציאות החדשה שעמדו לקבל.
השלב הבא הוא "זמן חירותנו". חירות פירושה - מתן ביטוי מלא למהות העצמית. חירות של יהודי היא לימוד תורה וקיום מצוות, שלכן אמרו חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". זהו השלב השני בעלייה של עם-ישראל, כאשר הוא מפנה את כל מהותו (חירות אמיתית) אל הקב"ה ואל התורה ומצוותיה.
השלב השלישי הוא - "חג הפסח". פסח הוא מלשון דילוג ("ופסח ה' על הפתח"). זהו השלב שבו עם-ישראל קופץ ומדלג לעבר מציאות חדשה לגמרי. דבר זה הושג בעת מתן-התורה, כאשר הקב"ה רומם את עם-ישראל והעניק לו מהות חדשה, על-ידי שקישר את העם היהודי איתו-עצמו והעניק לו את מימד הנצחיות והאין-סופיות.
יש בדברים אלה גם כדי להורות דרך בעבודתו הרוחנית של כל יהודי: ראשית העבודה היא היראה וקבלת-העול, מתוך התבטלות לקב"ה. אולם זהו שלב ראשוני בלבד, כדי להכניע את הגוף והנפש הבהמית; עבודת-ה' עצמה צריכה להיעשות מתוך שמחה ועונג בלימוד התורה ובקיום המצוות, ומתוך כך מגיעים אל הקב"ה עצמו. |