מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

לא אחת תוהים אנשים על משמעותה של השבת. למה אסור להדליק אור? למה אסור לרשום כמה מילים על פתק? אם מטרת השבת היא לענג את האדם, למה אסור לו לעשות דברים רבים שהוא נהנה ומתענג מהם?

תורת החסידות שמסבירה את הדברים לעומקם ולפנימיותם מבארת בהרחבה את מהותה של השבת, ולאור זה מובנים היטב כל איסוריה ודיניה.

מחשבה ודיבור

אחד העקרונות היסודיים, שעליהם בנויות הקבלה והחסידות, הוא, שהקב"ה לא רק ברא את העולם, אלא שהוא מחייה את העולם בכל רגע ורגע. קיומו וחיותו של העולם בכל עת ובכל שעה נובעים מהשפע האלוקי ששופע מאת הקב"ה. שפע זה, אף שאיננו רואים אותו בעין הגשמית, הוא המפעיל למעשה את כל המתרחש בעולמנו, מהדבר הפשוט ביותר ועד גורלם של עמים ומדינות.

השפע האלוקי הזה אינו שווה בימות החול ובשבת. ביום השבת מאיר בעולם שפע אלוקי מיוחד במינו, שאינו דומה כלל לזה שמאיר בימות החול, ומכאן ייחודה וקדושתה של השבת.

את השוני בין יום השבת לששת ימי החול אנו רואים בבהירות בסיפור הבריאה. בששת ימי הבריאה אמר הקב"ה את המאמרות שבאמצעותם נבראו הברואים השונים, ואילו ביום השבת הוא לא דיבר. תורת החסידות לומדת מכך, שבששת ימי החול נובעת חיותו של העולם מ'דיבורו' של הקב"ה, ואילו בשבת נובע השפע האלוקי מבחינת 'מחשבתו'.

ההבדל הבולט בין הדיבור למחשבה הוא, שהדיבור נועד לזולת ואילו המחשבה היא לאדם עצמו. במילים אחרות: המחשבה משקפת את האדם עצמו, בעוד שבדיבור מתגלה רק מה שהאדם רוצה להעביר מעצמו לזולתו. כלומר, שבדיבור מתגלה רק חלק מצומצם ומוגבל מאישיותו של האדם הבאה לידי ביטוי במחשבתו. דיבור מסמל איפוא - צמצום והגבלה של השפע; ואילו מחשבה מסמלת גילוי וחוסר-הגבלה.

כשאנו אומרים שבימות החול ניזון העולם מ'דיבורו' של הקב"ה, פירוש הדבר, שבימות החול מאיר בעולם שפע אלוקי מוגבל ומצומצם. הקב"ה אינו מגלה את עצמו כפי שהוא, אלא 'מלביש' את עצמו ב'לבושים' שונים המגבילים ומצמצמים את אור שפעו העצמותי. צמצומים והגבלות אלה מרומזים גם בשם 'אלוקים' שבו ברא הקב"ה את העולם.

אולם ביום השבת נאמר: "ויכל אלוקים", ומסבירה תורת החסידות, שבשבת כלו הצמצומים וההגבלות המרומזים בשם 'אלוקים' וב'דיבור'. החיות של העולם בשבת נובעת מבחינת ה'מחשבה' הרומזת לגילוי בלתי-מוגבל ובלתי-מצומצם. במילים פשוטות: בשבת מתגלה בעולם הקב"ה בעצמו, בלי הצמצומים וההגבלות שקיימים בימות החול, וחיותו של העולם בשבת באה ממנו עצמו.

המלך עומד מולך

לאור זה מובן מדוע נאסרה עשיית מלאכה ביום השבת. כיוון שהאדם נברא "בצלם אלוקים", עליו להתאים את עצמו לבוראו. ובשעה שהקב"ה מתרומם מבחינת ה'דיבור' אל בחינת ה'מחשבה', חייב גם האדם להתעלות מכל פעולה ויצירה ולהימצא בעולם רוחני יותר. עשיית מלאכה, ולו הקלה ביותר כהדלקת גפרור, מהווה סתירה לגילוי האלוקי שמאיר ביום השבת ומשום כך נאסרה. משל למה הדבר דומה, לאדם שהמלך בכבודו ובעצמו מופיע לנגדו. אם הוא ממשיך לעסוק במלאכתו ולעיסוקיו ואינו מפנה את כל-כולו אל המלך, הרי הוא מורד במלכות!

רבים יאמרו, שהם אינם רואים בשבת יותר גילוי אלקות מבסתם יום של חול. אך בעוד שבימות החול ה'אשמה' אינה רק באדם אלא גם, כביכול, בקב"ה שמסתיר ומעלים את עצמו, הרי בשבת ה'אשמה' תלויה רק באדם. אם יזכך את עצמו, יתקדש ויתעלה - ירגיש בשבת יותר אור אלוקי מאשר בימות החול. וכבר המדרש אמר: "אינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא בשבת".