מושגים נוספים בנושא
	מהות התורה
	תורה, מצוות וההבדל ביניהן
	התורה והמציאות
	חוקה על-שכלית
	חוקת התורה
	המצוות ניתנו בשלושה מהלכים
	טעמי המצוות
	ישראל והאומות
	התורה לא תשתנה
	אלו ואלו דברי אלוקים חיים
	איך פוסקים הלכות
	'ציון' ו'ירושלים' בתורה

הגמרא (עירובין יג,ב) מספרת: "שלוש שנים נחלקו בית-שמאי ובית הלל...יצאה בת-קול מן השמיים ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית-הלל". ממשיכה הגמרא: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית-הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחים ועלובים (מפרש רש"י: "סבלנים") היו...ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית-שמאי לדבריהן".

מדברים אלה עולה, שבית-הלל זכו שתהיה ההלכה כמותם בגלל ענוותם וסבלנותם (אף שבית-שמאי היו "מחודדים" וחריפים יותר). נשאלת כאן השאלה, מה לענווה ולסבלנות ולקביעת ההלכה? הרי התורה היא חכמה עמוקה, שכדי לחדור לסודותיה יש צורך במוח חריף ומעמיק, בכושר ניתוח והבחנה וכו'; לכאורה היתה ההלכה צריכה להיקבע לפי מי שהוא בעל כשרונות גדולים יותר, ולא לפי זה שניחן בתכונת הענווה והסבלנות, שהיא מבורכת כשלעצמה, אך לכאורה אין לה קשר לענייני שכל וחכמה?!

מה לאדם ולרצון-ה'?

כשמתעמקים מעט בעניין צצה שאלה הפוכה: ההלכה הלא היא ההנחיה איך צריך יהודי לחיות ומה ה' רוצה ממנו. כשרב פוסק הלכה, בכך הוא כאילו אומר ליהודי: זה מה שהקב"ה רוצה שתעשה. וכלשון הגמרא: "דבר ה' - זו הלכה". איך אפשר להפקיד דבר זה בידי בני-אדם?!! נוסף לכך שבן-אדם מועד תמיד לטעויות, יש כאן בעיה מהותית יותר -  איך ייתכן שבני-אדם יוכלו לקבוע מה ה' רוצה מאיתנו?!

זו אכן הסיבה שראש טוב ומוח חריף אינם מספיקים כדי ללמוד תורה בכלל וכדי לפסוק הלכה בפרט. מוסבר בתורת החסידות, שכדי לכוון לאמיתה של תורה יש צורך בהתבטלות אל הקב"ה, אל נותן התורה. האדם צריך לנקות את עצמו מכל רצון אישי, מכל הנחת-יסוד שנשענת על שכלו-הוא, ולפתוח אל עצמו לחלוטין אל התורה. הדבר הגרוע ביותר בלימוד תורה הוא כשאדם קובע לעצמו התייחסות כלשהי לדברים ומחפש אחר-כך סימוכין לכך בתורה. הכיוון צריך להיות הפוך: הוא צריך להניח לתורה לעצב את השקפותיו ואת תפיסותיו.

כשאדם ניגש לתורה מתוך התבטלות ומתוך רצון כן להבין את מה שהיא אומרת - הוא זוכה לכך שמהשמיים מכוונים אותו אל אמיתה של התורה, כפי שהיא שייכת אליו מצד שורש נשמתו. כידוע, יש "שבעים פנים לתורה" (שהם שבע המידות העליונות כפול עשר), כיוון שלאמת האלוקית יש גוונים שונים. כאשר אדם לומד תורה מתוך הכנעה והתבטלות, הוא זוכה לכך שאותו גוון בתורה, ששייך אליו מצד שורש נשמתו, יאיר בשכלו ויכוון אותו לאמיתה של תורה.

הרב רועד מפחד

כל זה באשר ללימוד התורה בכלל. כשמדובר על קביעת ההלכה, מקבלים הדברים תוקף גדול הרבה יותר. בהלכה אין "שבעים פנים לתורה". ההלכה היא אחת - פסק-דין ברור, לכאן או לכאן. ההלכה נקראת "אמת לאמיתה", מפני שהיא מבטאת את רצון ה' שלמעלה מה"שבעים פנים לתורה". איך יכול איפוא האדם להגיע אליה? הדרך לכך היא על-ידי התבטלות גמורה ומוחלטת, התבטלות הרבה יותר עמוקה מזו שנדרשת כדי לכוון לאמיתה של תורה סתם.

כשרב בישראל עומד לפסוק הלכה, הוא מתמלא יראת-שמיים עצומה. הוא עומד ורועד מעצם המחשבה, שהוא עומד עכשיו לפסוק ליהודי מהו הרצון העליון. הוא יודע שאם יטעה חלילה, יגרום ליהודי לעשות את ההיפך מרצון-ה', והוא חרד מפני מחשבה זו. גישה זו גורמת לו להתעלות לחלוטין מכל נימה של תפיסה אישית, ובכך נהיה שכלו כלי לגילוי הרצון העליון של ההלכה. לכן זכו בית-הלל שההלכה תהיה כמותם, אף שבית-שמאי היו חריפים מהם, משום שאל ההלכה מגיעים רק על-ידי התבטלות וסילוק המציאות האישית.