פרנסתו של רפאל היתה מצויה בשפע מהפונדק שחכר מאת הפריץ המחוזי. כל גויי הסביבה נהגו לבקר אצלו, ללגום כוסית ולטעום דג ממולא. הוא היה חביב על הבריות, ונהנה מידידותם.
אחיו היהודים חיבבוהו לא פחות. ירא-שמיים היה, תלמיד-חכם ומכניס אורחים. הכול כיבדוהו על יושרו ונתנו בו את אמונם.
דבר אחד העיב על אושרו - שנים רבות חלפו וטרם זכה להתברך בפרי-בטן. אם-כי בני-הזוג קיבלו את הדין באהבה, עדיין לא אבדה תקוותם כי יום יבוא והם יחבקו בן.
הכומר החדש שהגיע לכפר היה שונא-ישראל מובהק. הוא לא יכול היה לשאת את העובדה שיהודי עושה חיל בעסקיו ואהוד על שכניו ומכריו. עד מהרה החלו דרשות יום-ראשון שלו לסוב סביב ציר אחד - הסתה אנטי-יהודית. עם הזמן קבע, כי מי שנכנס לעסק בבעלות יהודית, עובר עבירה חמורה.
דברי הכומר לא שינו את המצב באורח משמעותי. קשה לשנות הרגלים בני שנים רבות, ובמיוחד כשהדרישה כרוכה בהתרחקות מן 'הטיפה המרה'...
הכומר לא נח ולא שקט. הוא ניסה להפעיל לחצים על הפריץ, שלא לחדש עוד את חוזה החכירה. הפריץ, שלא סבל התערבות בענייניו, ושדווקא היה מרוצה מאוד מהיהודי, דחה את הבקשה בתקיפות.
חג-הפסח המתקרב העלה בראשו של הכומר רעיון מקורי. "יאנק", פנה לאיכר הגוי, שהיה נוהג לקנות מרפאל מדי ערב-פסח את החמץ, "השנה לא תקנה עוד את החמץ מהיהודי".
יאנק דווקא היה להוט מאוד לבצע את העיסקה. הוא היה מרוויח ממנה סכום הגון, וזוכה גם בבקבוק יי"ש. מדוע עליו להפסיד כל זאת?
הכומר הבטיח לו סכום גדול יותר, אך הגוי עדיין היסס. הבטיח לו הכומר מחילת- עוונות עד סוף ימי חייו, ועדיין לא ניאות הגוי לבקשתו. התרגז הכומר ואיים, שאם יקנה את החמץ של רפאל, תחול קללה על ראשו לעולם ועד.
זה כבר היה יותר מדי. יאנק נבהל והבטיח שלא יקנה השנה את חמצו של היהודי. עכשיו נפנה הכומר להבטיח שגם יתר האיכרים בכפרי הסביבה יימנעו מקניית החמץ. הוא גם השביע אותם שלא ידברו על כך, כדי שרפאל לא יידע על הצרה הצפויה לו.
ערב-פסח מתקרב. רפאל מתכונן לנסוע עם בני משפחתו לבלות את החג בעיירה הסמוכה. הפונדק מלא חביות שיכר שהן חמץ גמור. הוא ממתין לגוי, כבכל שנה, ויאנק לא בא.
גם בביתו לא מצא את הגוי. רפאל ניסה לפנות לאחד משכניו, אך זה סירב לבקשתו. כך גם כל הגויים האחרים. עד מהרה הבין, כי אנשי הכפר קשרו קשר נגדו.
הוא לא איבד זמן והאיץ בסוסו לעבר הכפר הסמוך. אך שוד ושבר! גם הללו היו כולם בעצה אחת. פחדם מאיומי הכומר והבטחותיו הרבות, מנעו מהם לקנות את החמץ.
שעת ביעור-חמץ הגיעה. מה עושים? הרי לא ייתכן לעבור על איסור חמץ! "שימעו כל המעוניינים", יצא רפאל לרחוב הכפר וקרא בקולי-קולות, "הריני להודיעכם שהחמץ שלי מוכרז עתה הפקר גמור. הוא אינו שלי עוד, ויכול כל אחד לבוא ולקחת בחינם כרצונו". דבריו אלו נאמרו בפולנית ונשמעו היטב.
לא נותר עוד זמן רב כדי לארוז את המיטלטלים האחרונים ולצאת לדרך. בעיירה לא ידעו כיצד עזב רפאל את ביתו. הוא נהג שמחת-חג רגילה, ואיש לא ניחש שפסח זה שונה לגביו מחגים אחרים. רפאל, מצידו, שמח מאוד על שעמד בניסיון.
"נו, פאוול", קרא רפאל לעבר האיכר הראשון מכפרו שפגש בדרכו לביתו לאחר הפסח, "נהניתם כהוגן ממשקה חינם אין-כסף, מה?".
"איפה!", השיב הגוי והאכזבה ניבטת מפניו, "איך שעזבת את הכפר הופיעו שני כלבים שחורים ענקיים בפתח הפונדק. איש לא העז אפילו להתקרב. אפילו הכומר נבהל מהם".
דברי האיכר הומחשו ליהודי כשהתקרב לפונדק, ושני כלבים גדולי-ממדים התקרבו אליו וליקקו בידידות את ידיו.
"נס! נס מן השמים!", הציפה מחשבת אושר את ליבו של רפאל. אולם, האם מותר להשתמש בחמץ זה? מיד סב על עקביו ונסע חזרה לעיירה, לשאול את הרב מה לעשות.
"מותר לך ליהנות מן החמץ", פסק הרב. "הפקרת אותו כפי שדורשת ההלכה. העובדה שגויי הסביבה לא יכלו ליהנות ממנו, לא היתה תחת שליטתך".
מעודד יצא רפאל חזרה לביתו. אך בדרך תקפוהו שוב ספקות. היה קשה לו לעכל את הרעיון שישתמש בחמץ זה. לפתע החליט: לא! הוא לא ייהנה מהחמץ הזה אף-על-פי שהוא מותר לו.
במחשבה זו הגיע אל הפונדק, ובצעד החלטי ניגש היישר אל חביות היי"ש שעמדו מסודרות ליד הקיר. בנחישות פתח את הברזים, והשיכר פרץ בזרם קולח ונזל על הקרקע...
מעשהו של היהודי הגיע לאוזני הפריץ. זה התפעל כל-כך ממסירותו של רפאל לאמונתו, עד שהחליט כי לא יגבה ממנו כל תשלום עד שיתבסס מחדש וישקם את עסקיו. הוא גם דאג לכך שהכומר יסולק ממשרתו.
חלפה שנה. לרפאל נולד בן. היה זה מי שהתפרסם מאוחר יותר כרבי צבי-אברהם מצ'כונוב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
