שנה אחת, בחודש החגים, חלתה בתו של רבי מאיר מפרמישלאן, וכשהגיע יום שמחת-תורה, החריפה מחלתה וכבר עמדה קרוב לגסיסה. בני-ביתו של הצדיק התפרצו לבית-המדרש, בדיוק בשעה שרבי מאיר היה שרוי בעיצומה של שמחת ההקפות, וזעקו שיתפלל למען חיי בתו.

עזב הצדיק את בית-המדרש ונכנס לחדר שבו שכבה בתו החולה. הוא ראה את מצבה, חזר לבית-המדרש וקרא:

"ריבונו-של-עולם! ציווית לתקוע בשופר בראש-השנה - ומאיר'ל תקע; ציווית להתענות ביום-הכיפורים - ומאיר'ל התענה; ציווית לשבת בסוכה בחג-הסוכות - ומאיר'ל ישב; ציווית לשמוח בשמחת-תורה - ומאיר'ל שמח. והנה, עכשיו עשית את בתו של מאיר'ל חולה, ומאיר'ל חייב לקבל זאת בשמחה, שכן יש לקבל את הרעה בשמחה כשם שמקבלים את הטובה. אבל, ריבונו-של-עולם, הרי כתבת בתורתך ש'אין מערבין שמחה בשמחה'!".

חזר רבי מאיר לשמחת ההקפות, וזמן קצר אחר-כך עברה בתו החולה את המשבר ומצבה הוטב.