קומץ היהודים שהגיעו לבית-הכנסת עם כניסת היום הקדוש הופתעו מאוד למצוא בו יהודי זר, נשוא-פנים, שישב ואמר תהילים בדבקות רבה. דווקא בכפר הנידח הזה בחר אדם נכבד כמוהו לעשות את היום הקדוש - תמהו. אבל גם שמחו, בעיקר משום שבכך גדלו הסיכויים להשלמת מניין מתפללים ביום-הכיפורים.

עוד אחד הגיע ועוד אחד, היום ירד ובבית-הכנסת נאספו רק תשעה מתפללים. האורח, הלוא הוא הצדיק רבי לייב שרה'ס, שאל את המתפללים המקומיים מי חסר להשלמת המניין. הללו השיבו, שאיש לא נעדר, אלא שאין עוד יהודים במקום. "אנחנו כאן שמונה יהודים, ולפעמים באים לכאן אורחים ואז יש לנו מניין", הסבירו.

על פניו של רבי לייב שרה'ס לא ניכרו אותות דאגה מיוחדים. הוא ידע שלא לחינם סיבב הקב"ה את הדברים כך שיעשה את היום הקדוש בכפר קטן זה. סערת הגשמים העזה, שהאטה את קצב הנסיעה ואילצה אותו להפנות את עגלתו אל הכפר העלוב, הייתה בעיניו יד ההשגחה העליונה. לכן לא היה מודאג.

"האם יש באזור יהודי כלשהו, שמשום-מה לא הגיע לבית-הכנסת?", שאל את תושבי המקום. הוא נענה בשלילה: "אין פה עוד יהודים".

מצחו של הצדיק נחרש קמטים. הוא שקע בהרהורים. לפתע כאילו ניעור ממחשבותיו: "אולי יש כאן יהודי שהמיר את דתו?", שאל. היהודים המקומיים הביטו בו בתימהון, מנסים לעכל את כוונתו.

"אה, כן", הפליט מישהו בחיוך מריר, "הפריץ שלנו הוא בעצם יהודי שהמיר את דתו. אבל עובדה זו כבר נשכחה אפילו ממנו עצמו. בעבר הרחוק, כשמישהו היה מזכיר לו זאת, היה מתרתח כולו".

פניו של רבי לייב אורו. הוא שאל למקום-מגוריו של הפריץ. היהודים הפשוטים נחרדו. מה האורח המוזר הזה מתכונן לעולל להם? הצדיק חזר על שאלתו, הפעם בטון תקיף. "בבית הגדול, על הגבעה", ענו בקול רפה.

"המתינו מעט ואראה מה אוכל לעשות", אמר להם ויצא מבית-הכנסת, כשהוא משאיר את שמונת היהודים נבוכים, מבולבלים ומפוחדים.

הפריץ, ששמע ממשרתו על היהודי העומד בפתח ומתעקש לשוחח עמו, התמלא זעם על החוצפה. בצעדים גסים ניגש אל הפתח, ואז נעצר לרגע. דמותו האצילה של הצדיק, שקומתו דמתה לתמר, עוררה בו יראת-כבוד. בעודו עומד כך, פנה אליו רבי לייב:

"קוראים לי לייב שרה'ס. זכיתי להכיר את הבעש"ט, שגם רבים מן הפריצים הגויים העריצוהו. היום ליל יום-הכיפורים, וחסר לנו עשירי למניין. אתה יהודי. יהודי נולדת ויהודי תמות. אבקשך לבוא איתנו ולהשלים את המניין".

הפריץ כאילו סומר למקומו מרוב תדהמה. כאילו לקה בהלם. הצדיק המשיך בדבריו: "אימי עליה השלום נתבעה בצעירותה על-ידי בן פריצים צעיר להינשא לו. הוא הציע לה כבוד גדול ועושר רב, אך היא דחתה אותו בשאט-נפש. כדי להינצל מרישתו אף נישאה בחטף לאדם זקן. אתה לא עמדת בניסיון הזה. הכסף והכבוד העבירוך על דעתך. אבל הלילה הוא יום- הכיפורים, שבו נמחלים כל החטאים. אנא, בוא איתי".

רבי לייב נעץ מבט עמוק וחודר בפריץ וסב לאחוריו באיטיות, כמי שסיים את מלאכתו וממתין לתוצאותיה.

נשימתם של שמונת הממתינים בבית-הכנסת נעתקה כאשר דלת בית-הכנסת נפתחה ואל הביקתה הקטנה נכנס האורח המוזר, ובעקבותיו, בצעדים מהוססים ובעיניים מושפלות - הפריץ.

רבי לייב הגיש לפריץ טלית שקיבל מאחד המתפללים. אחר-כך ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. הוא הוציא ממנו שני ספרי-תורה. אחד מסר לזקן המתפללים ואת השני נתן בידיו של הפריץ. הצדיק ניגש אל התיבה לתפילת כל-נדרי.

"על דעת המקום ועל דעת הקהל", פתח בנעימה המסורתית, "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". קול בכי חנוק בקע מתחת לטליתו של הפריץ. בפעם השנייה, כששב רבי לייב על המלים הללו, גבר הבכי. בפעם השלישית כבר היה קורע לבבות. הבכי העז סחף אחריו את כל המתפללים.

גם למחרת, במהלך כל התפילות, ניצב הפריץ בפינתו. עטוף בטליתו, קומתו שחוחה, כל גופו רועד מבכי ופניו לא ייראו. מפעם לפעם נפלטה מפיו אנחה כבדה.

הגיעה שעת תפילת נעילה. תפילתו של הצדיק הרטיטה את הלבבות. הפריץ עדיין עמד במקומו, מכסה את פניו בטליתו, גונח ונאנח.

ופתאום, כשהגיע הציבור ל"שמע ישראל", קם הפריץ וניגש אל ארון-הקודש הפתוח. הוא הכניס את ראשו פנימה, חיבק בזרועותיו את ספרי-התורה, וקרא בקול גדול שזיעזע את כל הנוכחים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!".

אחר-כך הזדקף מלוא קומתו והחל קורא בכל כוחותיו: "ה' הוא האלוקים!". כך קרא פעם אחר פעם, כשכל קריאה חזקה ומרעישה מקודמתה. כשהגיע לפעם השביעית, ניכר היה כי הוא מרכז בה את כל יתרת כוחותיו. קריאתו זו הרעידה את כותלי בית- הכנסת. ואז אפסו כוחותיו והוא צנח ארצה ללא רוח-חיים.

מאותו יום-הכיפורים ואילך נוהג היה רבי לייב שרה'ס לומר מדי שנה ביום זה קדיש, לעילוי נשמתו של הפריץ שמת מתוך תשובה שלמה.