שנה אחת ראה הבעש"ט ביום-הכיפורים שיש קיטרוג גדול על עיירה יהודית והתאמץ מאוד בתפילתו לבטל את הקיטרוג, וללא הצלחה. כשהגיעו לתפילת נעילה ועדיין עמד הקיטרוג בתוקפו, היה הבעש"ט רציני מאוד והירבה לבכות ולהתייפח ועמו כל תלמידיו הקדושים וכל מתפללי בית-המדרש.

בבית-הכנסת עמד בחור יהודי רועה-צאן, בור ועם הארץ. בשעה שהכול התפללו עמד ובהה לחלל האוויר. אולם בתפילת נעילה, כשהכול געו בתפילה ממעמקי הלב אל ריבון-העולמים, התעורר לבבו וניצתה בנפשו תשוקה עזה להתפלל גם כן. זה מכבר העריץ מאוד את קריאת התרנגול ומבלי-משים נפלטה לפתע מפיו קריאה רמה: "קוקוריקו! ריבונו-של-עולם, רחם נא!"

בבית-המדרש נהייתה מהומה וכמה מהמתפללים רצו לגרש את הכפרי הבור, אולם בתוך כך נשמעה נעימה של שמחה בקולו של הבעש"ט והוא מיהר לסיים את התפילה, כשפני קודשו נוהרות מגיל.

במוצאי היום הקדוש סיפר הבעש"ט לתלמידיו, כי היה זה קיטרוג על תושבי העיירה שחיים בין הגויים ומתרחקים מהקב"ה. אך כאשר נשמעה הקריאה הזכה של הכפרי שנפשו השתפכה בתפילה לריבון העולמים, גרמה קריאה זו נחת-רוח עד רום המעלות ובטלו כל הקיטרוגים.