בשנת תרמ"ו ציוו הרופאים על אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש לנסוע לאזור המרפא ביאלטה, והוא נאלץ להישאר שם גם לחודש אלול ולראש-השנה.

בליל ראש-השנה, אחרי שהקהל גמר את התפילה, נשאר הרבי לבדו והתפלל באריכות. השמש הורה לגוי הממונה על בית-המדרש שלא יכבה את הנרות ושלא ינעל את המקום, והוא עצמו הלך לביתו לאכול את סעודת החג. לאחר הסעודה החליט לראות מה קורה בבית-המדרש, ובהיכנסו מצא את הגוי בוכה בכי מר. "מה קרה?", שאלו.

"עומד כאן יהודי ונמס כנר בתפילתו", השיב הגוי. "נזכרתי גם אני בצרותיי. דודי נפטר, פרתי מתה, אמי הזקנה חולה, ולכן אני בוכה".

כשנכנס השמש לבית-המדרש והאזין לתפילתו של הרבי, פרצו גם מעיניו מעיינות דמעה.