יהודי כפרי, שלא היה מעולם בבית-הכנסת בימים הנוראים, החליט שנה אחת לנסוע לעיר הגדולה. הוא לא הכיר את סדר התפילה, ולכן עמד והביט בקהל המתפללים. פתאום החלו האנשים לבכות. התפלא הכפרי על הבכי הפתאומי, והגיע למסקנה, שכנראה האנשים בוכים משום שהתפילה מתארכת והם רעבים.

עבר זמן-מה, והבכי פסק. תמה על כך הכפרי, ועלה בדעתו, שכנראה נזכרו האנשים שבבית מחכה להם חמין ריחני, וככל שהוא מתבשל יותר, כן משתבח טעמו.

כעבור עוד פרק-זמן שוב החלו המתפללים לבכות. הרהר בכך הכפרי ולבסוף החליט: "נכון שהחמין משתבח בחלוף הזמן, אבל אין בנו עוד כוח לחכות"...

סיפור זה סיפר רבי ישראל מרוז'ין, ואמר: "בעצם, זהו משל על הגלות".