חיי היום-יום מורכבים מאוסף של אירועים נקודתיים. כל אירוע כזה מושך אליו תשומת-לב ציבורית לזמן-מה, ומיד בא אירוע אחר וחוזר חלילה. העיסוק המתמיד הזה בשגרת האירועים מקשה עלינו להבין את משמעותם האמיתית של האירועים. מרוב עצים איננו רואים את היער.

אבל יש אנשים הרואים את היער. גם כשהם נוטעים עץ ועוד עץ, מעייניהם נתונים אל היער שיתהווה מהעצים. הם רואים את נקודת היעד מעבר לאבק האירועים השוטפים. ואז, כששוקע האבק, רואים פתאום את הבניין המפואר שקם ונבנה.

בדרך לפתרון האמיתי

הציבור בישראל, רובו ככולו, ועמו גם הממשלה, עוסקים בהווה. רצים אחרי האירועים, קופצים מבעיה לבעיה. גם אחרי למעלה משנתיים של עימות דמים, אין אצלנו הסקת מסקנות וניסיון לחשוב במושגי שנים ודורות. רוצים שיהיה שקט, ומה אז? רוב הציבור מדקלם כתינוק את הססמה: לחזור לשולחן הדיונים. על מה לדון? עם מי לדון? – על כך לא חושבים. כאילו לא קרה דבר בשנתיים האחרונות.

אבל יש יהודים החושבים קדימה, מעבר לאירועי העימות הנוכחי. הם מבינים שהרעיון לחלק את הארץ הזעירה שלנו ולהקים בה שתי מדינות – הוא אסון. הם יודעים, שאם נאפשר לרשות הפלסטינית להקים מדינה בלב-ליבה של הארץ, זה יהיה מתכון לפיצוץ נורא בעתיד, שהעימות הנוכחי אינו אלא טעימה קטנה מהצפוי להתחולל אז, חלילה. על-כן חייבים לעשות הכול כדי למנוע את הסכנה הזאת ולקבוע עובדות בשטח שלא יאפשרו את חלוקת הארץ.

יריביהם אומרים, שכוונתם למנוע פתרון לסכסוך. הם צודקים. אכן, כוונתם למנוע את ה'פתרון' הזה, שאין בו שמץ של פתרון אמיתי אלא הולדת מפלצת שתסכן את עצם קיומנו. כולנו ראינו לאן הוביל אותנו ה'פתרון' הזה. במקום שלום קיבלנו גלי שפיכות-דמים שטרם חווינו כמותם בעבר.

המאבק על הגבעות ועל המאחזים הוא אפוא מאבק אמיתי על הפתרון הנכון. יהיו מאחזים שיפורקו ויפונו, אבל יהיו שישתרשו וייהפכו ליישובים פורחים. אט-אט תסתעף מפת היישובים היהודיים ברחבי יש"ע, ותהיה לעובדה מוגמרת שלא יהיה אפשר לשנותה. כשם שכיום ברור לכול, גם לאומות-העולם, שגושי ההתיישבות הם מציאות שאין לשנותה, כך עם הזמן יתחוור לכול שאי-אפשר להקים מדינה פלסטינית בשטח הזרוע עשרות ומאות יישובים יהודיים.

ומה יהיה אז? כאשר לערביי הארץ יהיה ברור שלא יוכלו להגשים כאן את שאיפותיהם הלאומיות ושאין להם שום אפשרות להתקדם ב'תכנית השלבים' להשמדת ישראל (היו-לא-תהיה), או-אז יתחילו לחשוב על פתרונות אמיתיים לבעיות האנושיות, למחנות הפליטים, לאוכלוסייה המבקשת לחיות את חייה בשקט. פתרונות אלה קיימים גם כיום, אבל כל עוד מתעופף בחלל חלום המדינה הפלסטינית, אין איש מוכן לדון בהם ברצינות.

בזכות האמונה

קטני-אמונה יאמרו שזה חלום בלתי-מציאותי. אותם קטני-אמונה אמרו דברים טובים כאשר החל להתהוות מפעל ההתיישבות ביש"ע. הם גם לא האמינו בסיכוייו של היישוב היהודי בחברון. איך יוכל קומץ יהודים לחיות בלב אוכלוסייה ערבית עויינת? – שאלו, במידה רבה של צדק. הם לא הביאו בחשבון גורם אחד – את האמונה והנחישות של המתיישבים. והנה, העובדות מדברות בעד עצמן.

לולא אותם מתיישבים, שחירפו את נפשם כדי להקים ולבסס את היישוב היהודי בחברון, והיו נכונים להיאבק על כל אבן ועל כל שעל בעיר-האבות – לא היינו יכולים כיום לבקר במערת המכפלה. אם אחרי שנתיים כה עקובות מדם יגיעו השבת אלפי יהודים לשבות בעיר-האבות, ולקרוא שם בתורה את סיפור קניית השדה והמערה על-ידי אברהם אבינו – הדבר הוא בזכות אותם מתיישבים ומכוח מסירות-נפשם המופלאה.