"ראית פעם הדלקת נרות חנוכה אצל הרבי מסלונים?" - שאלני ה'חברותא' שלי, נחמיה ביאליסטוקר, בישיבת 'אוהל תורה' של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בברנוביץ, בחורף תרצ"א. בלי לחכות לתשובתי, המשיך: "ובכן, בוא עמי הערב ל'שטיבל' של חסידי סלונים ותראה זאת במו-עיניך, וגם תחווה חוויה מיוחדת שלא נתנסית בה כל ימי חייך".
חוצות ברנוביץ היו מכוסים שלג גבוה. החורף הקדים השנה לבוא וכבר בראש-חודש כסלו ירד השלג הראשון ועטף במעטה לבן את העיר, רחובותיה, בתיה וגגותיה.
נטו צללי ערב. ברחוב מינסק, שבו מרוכזים בתי-הכנסת, רעש והמולה. אצים-רצים יהודים עם ילדיהם, מי מהם לבית-הכנסת הגדול, מי לבית-הכנסת פוצ'טובה, שבצד הרחוב. הכול נחפזים וממהרים להראות לילדיהם הדלקת נר חנוכה בציבור ו'פרסומי ניסא'.
חסידי סלונים ממלאים את ה'שטיבל' שלהם, הנמצא גם-כן ברחוב זה. הם באים בבגדי חול. אחדים גם בקפוטות מרופטות. ה'שטיבל' מתמלא כביום שבת. אם-כי זה יום חול, אתה מרגיש אווירת חג מרחפת באוויר. רגעי הציפייה והדריכות לקראת הדלקת הנר, כל זה מוסיף להרגשת-הקודש. אצל חסידי סלונים מקובל לבוא במיוחד לחנוכה, לראות את הדלקת נרות החנוכה של הרבי.
בקושי עלה בידי למצוא מקום על ספסל ולהישען על כתפי שכני. התאמצתי להרים את ראשי מעל ראשו ומאות ראשים מורמים, כדי לראות את הנעשה.
נפתחה דלת חדרו של הרבי. האדמו"ר, רבי אברהמ'לה, עמד בפתח, חבוש כובע חסידי גדול. קפוטת חול רחבה עוטפת את כל גופו. אף שאינו לבוש בגד חג, הדור הוא בלבושו וכולו אומר כבוד. פניו קורנות. קול דממה דקה באולם הרחב של ה'שטיבל'. איש לא זע. כולנו עומדים דרוכים. ליד הרבי עומדים גדולי החסידים, ביניהם ר' ישראל-זלמן, עטור זקן לבן, היורד על-פי מידותיו, והכול מביטים בזיו קלסתר פניו של רבם. והנה פונה הרבי לר' ישראל-זלמן החסיד, שראה בימיו הדלקת נרות עוד אצל סבו של רבי אברהמ'לה:
"מה דעתך, כבר הגיע הזמן להדליק נרות חנוכה?". זקנו הלבן של ר' ישראל-זלמן, שהתנועע באוויר, אישר לנו מרחוק כי אכן כבר הגיע הזמן להדליק נרות חנוכה.
קול רועד הפסיק את הדממה: "איי! ברוך אתה, איי!... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, איי!... להדליק נר של חנוכה".
"אמן!", ענו כל החסידים בקול אדיר. שקט ודריכות בקהל השומעים, העוקבים אחרי כל תנועה של הרבי.
הוא ממשיך בקולו הרועד: "ברוך... שעשה ניסים לאבותינו... איי! בימים ההם בזמן הזה... שהחיינו... והגיענו לזמן הזה". ומדליק הנר. השקט נשמר. ולפתע צועק הרבי: "אוי טאטע זיסער, האב רחמנות! (=אוי אבא מתוק, רחם-נא!)".
הרכנתי את ראשי ונעצתי מבטי בפני הרבי. ראשו מורם, עפעפיו סגורים, פניו להבת-אש. צווארו היוצא מתוך כותנתו הלבנה כאילו נתארך, וזקנו המחודד מורם כלפי מעלה, כאילו הרבי מקשיב למישהו בלתי-נראה, וכאילו המולת קהל החסידים, הפוצחים בינתיים בשיר, ממנו והלאה.
לידי עמד ה'חברותא' שלי, יליד ביאליסטוק, 'מתנגד' מבטן ומלידה, בחור בעל כישרונות, מתמיד עצום ובעל מוסר רגיש. הוא רעד כולו בשומעו את הברכות יוצאות מפי הרבי. העפתי בו מבט. עיניו זלגו דמעות ואוזניי קלטו את קולו החוזר בנימה חרישית על המילים האחרונות של הרבי ביידיש: "אוי טאטע זיסער, האב רחמנות!".
עמדתי נדהם והבטתי ביהודים חסידים אלו, הדבקים ברבם ובתורתו. מילה אחת מפי-קודשו הסעירה את נפשם ואת רוחם. הנה הוא ר' זיידל, המתקשה כל ימות השבוע למצוא טרף למשפחתו מרובת הנפשות, עני בחומר ועשיר ברוח. כל ערב שבת אתה רואה אותו מסתובב ברחובות ברנוביץ ומאיץ ביהודים לסגור את עסקיהם בהקדם לקראת שבת מלכתא.
וכמה סיפורים יש לו על החסיד הגדול שלא מזמן נפטר, ר' משה מידנר, שהרבי עצמו הספידו ליד ישיבת ר' אלחנן, באומרו לפני ארון הנפטר רק שתי מילים: "אידן, ויינט!" (=יהודים, בכו!), וכל העם געה בבכייה. והנה עתה הוא רוקד בעיניים עצומות וחוזר חרישית על המילים "איי! דביר-קודשו הביאני... טאטע זיסער".
מתחילים לשיר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". אין זה שיר רגיל, אין זה ניגון שגרתי של חסידי סלונים. אתה מרגיש שותף במעמד מיוחד, עטוף מסתורין, של חנוכת המזבח. ניגון של דבקות, המפרק את כל העצמות ומרכיבן מחדש. קולות השיר גוברים, חורזים ניגון למשנהו. באוזניך מצטלצל הניגון "הודו לה'", החודר עמוק ללב, במתיקות.
במנורת כסף גדולה ליד הדלת הבהב נר שמן באורו הקטן, שהודלק זה עתה על-ידי הרבי, אולם הרגשתנו הייתה כי הודלקה שלהבת ה' גדולה בלב כל חסידיו, ואורה חדר בלב מי שבא לכאן, כאילו רק כדי להסתכל. אתה מרגיש כי אורות נרות חנוכה חודרים עמוק לנשמתך, וכי יש לאור זה ברק מיוחד. אש חסידית שחיממה והכניסה לבבות תחת כנפי השכינה.
(פורסם ב'שיחת השבוע' 830) |