המנהג התפרסם על-ידי הרבי שלום דובער מליובאוויטש נ"ע (האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד) והוא הוסיף לתקנה – לשתות בסעודה זו 'ארבע כוסות' יין. כ"ק הרבי מליובאוויטש, נשיא דורנו, הנהיג זאת בקביעות וקישר זאת עם מאמר חז"ל, שלעתיד לבוא עתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם ארבע כוסות של פורענות וכנגדן לישראל ארבע כוסות של נחמה. הרבי הסביר שעצם העובדה, שבזמן הגלות אנו עורכים 'סעודת משיח', ומראים שישראל אינם 'מכירים' בגלות - מזרזים בכך את הגאולה השלמה.
סעודת משיח
סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תש"ב עמ' 109): "הבעש"ט קרא לסעודת היום של אחרון של פסח 'סעודת משיח'. כשם שיש שמות לסעודות שבת ויום-טוב - 'עתיקא קדישא', 'זעיר אנפין' וכדומה - כך קראו לסעודה זו 'סעודת משיח'. בעת הסעודה הייתה הדלת פתוחה לכול, וכל מי שנכח אז בבית היה טועם מן הסעודה. 'סעודת משיח' נערכת באחרון של פסח, שכן ביום זה מאיר גילוי הארת משיח- צדקנו".
כ"ק אדמו"ר הרש"ב הנהיג מנהג נוסף בסעודה זו - שתיית ארבע כוסות של יין. מנהג זה נתקן בשנת תרס"ו, בעת 'סעודת משיח' שנערכה בישיבת 'תומכי תמימים'. הרבי ציווה אז לתת לכל אחד מתלמידי הישיבה, ה'תמימים', יין לשתיית ארבע כוסות (היום יום, עמ' מז).
המשיח כמציאות ממשית
מנהגים אלה הם ביטוי לתהליך גדול שמתחולל בעולם החל מימות הבעש"ט. כל ספרי החסידות מדברים על כך, שהתגלות הבעש"ט ושיטת החסידות היא הכנה לימות המשיח. הבעש"ט הוא התנוצצות אורו של משיח - זו הלשון המקובלת בקרב אדמו"רי החסידות.
ידועה האיגרת שכתב הבעש"ט, ובה הוא מספר על 'עליית נשמה' שהייתה לו, ושבמהלכה הגיע עד היכלו של המשיח. שאל הבעש"ט את המשיח: "אימתי קאתי מר?" (=מתי יבוא מר?), וענהו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". מכאן נובע, שהפצת מעיינות החסידות בכל חלקי העם היא הכנה לביאת המשיח.
הופעת החסידות היא אפוא סוג של הכנה רוחנית, שמכינה את העולם לקראת התגלותו של המשיח. מי שיתעמק במהותה של החסידות ובמסגרת החיים שבנתה, ימצא קווים רבים שמתחברים עם מושגים הקשורים בתקופת המשיח. העיסוק בפנימיות התורה הוא הכנה לתורתו של משיח.
ההתלהבות והשמחה בעבודת-ה' קשורות אף הן לאופייה של עבודת ה' השלמה בימות המשיח. ויש הרואים גם בעניין של דבקות בצדיק והתבטלות מוחלטת כלפיו, מעין הכנה לדבקות ולהתבטלות שכולנו נחוש כלפי המלך המשיח, שאף הוא יהיה מין שילוב של אישיות רוחנית, מלך ומנהיג.
גם המנהג של 'סעודת משיח' קשור לתפיסה זו. הרעיון שמאחורי הסעודה הוא, לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים הרוחניים של הבנה ורגש, אלא בצורה של סעודה, שהאדם אוכל ומרגיש את טעמה, ואחר-כך היא מתעכלת בקרבו ונעשית דם ובשר כבשרו.
המשיח רוקד עמנו
אף גילוי המשיח לא יישאר במישור הרוחני. המשיח יבוא כמציאות ממשית, שנוכל לראותה בעיניים ולמששה בידיים. מציאות מוחשית, כמו סעודה שאנו אוכלים, כמו יין שאנו שותים. הסעודה הזאת מעניקה לאדם את היכולת לחשוב על ביאת המשיח לא רק במונחים מופשטים, אלא בצורה מוחשית ומציאותית.
ככל שאנו מתקרבים לגאולה, נדרשת הכנה גדולה יותר. זה הטעם למנהג שתיית ארבע הכוסות. אחד הנימוקים לארבע הכוסות של פסח הוא, שהן מקבילות ל"ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות-העולם, וכנגדן עתיד להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות" (כמאמר חז"ל). אם-כן, כאשר אנו מתקרבים לימים שבהם יתקיימו הייעודים הללו, אנו שותים עוד ארבע כוסות בסיום הפסח, כדי לעורר את גילוי ארבע הכוסות של ימות המשיח.
כ"ק אדמו"ר הריי"צ הנהיג לערוך 'מחול משיח' בשעת סעודת משיח. אמר על כך חתנו וממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם תשי"ב, כרך ב, עמ' 157): "מאמר זה אפשר לפרש בשני אופנים: א) זה ריקוד ששייך ומהווה הכנה למשיח. ב) זה ריקוד שמשיח עצמו משתתף בו. וכיוון שהדבר תלוי בנו איך לפרש, נפרש כפי שכדאי לנו - כפירוש השני – שמשיח נמצא כבר ומשתתף ורוקד יחד עמנו הריקוד שלו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
בשעות אחר-הצהריים של חג 'שביעי של פסח' בארץ הקודש, ו'אחרון של פסח' בחו"ל, מקיימים המוני בית ישראל את המנהג המיוחד שתיקן הבעל-שם-טוב, מחולל תנועת החסידות, לאכול סעודה שלישית מיוחדת בחג זה וקרא לה 'סעודת משיח', משום שביום הזה מאיר גילוי הארת משיח. נוטלים ידים ואוכלים מצות ומאכל נוסף. בשנת תרס"ו הוסיף על כך כ"ק אדמו"ר שלום דובער-בער (הרש"ב) נ"ע, הנשיא החמישי בשושלת נשיאי חב"ד, לשתות 'ארבע כוסות'.
