חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:05 זריחה: 6:47 כ"ז בתשרי התשע"ח, 17/10/17
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מדורה של שקדים ורימונים

סיפור לילדים - לל"ג בעומר
יגאל לא הצליח להירדם. הוא דאג לערימה הגבוהה שהשאיר אחריו. פתאום שמע קולות נפץ מוזרים וחדרו הואר באור אדום לוהט. הוא ניגש אל החלון וצעקה פרצה מפיו: "אוי ואבוי, הם שורפים לנו את העצים!".
מאמרים נוספים בנושא
מצוות 'ספירת העומר'
דיני ומנהגי חב"ד בספירת העומר
מנהגי אבלות בימי ה'ספירה'
ל"ג בעומר
עד מתי נוהגים אבלות ד'ימי הספירה'?
האיש שגילה את הסודות
דיני 'ספירת העומר'
הילולא דרשב"י - במבט חסידי
מדורה של שקדים ורימונים
הרבי על העלייה לקברו של רשב"י
תהלוכת ל"ג בעומר
לקט הוראות הרבי לתהלוכות וכינוסי ל"ג בעומר

מאת: מנחם ברוד
עריכה לשונית: בינה אופק
איורים: אלי כרמלי

מי שמע ששקדים ורימונים יכולים בכלל להיות ברוגז?

נשמע מצחיק, אבל תשמעו מה קרה בכפר קטן בצפון הארץ.

שני רחובות היו בכפר - רחוב השקד ורחוב הרימון. תושבי רחוב השקד נקראו "השקדים", ותושבי רחוב הרימון נקראו "הרימונים", ושני הרחובות מסוכסכים ביניהם, כלומר, התושבים לא חיים בשלום אלה עם אלה, אפילו שאף אחד לא זכר בדיוק איך בכלל התחילה המריבה.

הריב בין המבוגרים הגיע גם אל הילדים. ילדי רחוב הרימון כעסו על ילדי רחוב השקד, ולהפך.

המדורה שנשרפה

היה זה ימים אחדים לאחר חג הפסח. ילדי ה"רימונים" התכנסו בחצר ביתו של יגאל, בן השתים-עשרה. "עוד מעט ל"ג בעומר", אמר יגאל אחרי שכיבד את חבריו בשתיה קרה. "והשנה אנחנו נראה להם".

"נכון, נכון", הסכימו כלם, כי אף אחד לא יכול היה לשכוח מה קרה בשנה שעברה: ילדי ה"שקדים" וילדי ה"רימונים" הכינו שתי מדורות נפרדות. כל קבוצה רצתה להוכיח שהמדורה שלה הכי גדולה, והתחרות הפכה והיתה למלחמה אמיתית.

כל חבורה אספה לה עצים וקרשים, ועד מהרה צצו בכפר שתי ערימות עצים גדולות - האחת ברחוב הרימון והשניה, כמובן, ברחוב השקד.

ואז התחילה המריבה. ילדי חבורה אחת הפריעו לחבורה השנייה. הם חטפו קרשים אלה מאלה וכל קבוצה טענה שהעצים שמצאו האחרים שייכים לה.

בוקר אחד, בדרך לבית-הספר, עברו ילדי ה"רימונים" ליד המגרש שלהם ונדהמו לגלות, שהערימה קטנה בהרבה - קרשים ועצים נעלמו בלילה. היה ברור שזהו מעשה ה"שקדים". ואכן, בבית-הספר גיחכו מאחורי גבם ילדי ה"שקדים".

ה"רימונים" החליטו לנקום. בלילה הבא פירקו את הערימה הגדולה של ה"שקדים", וגררו למגרש שלהם את העצים הטובים ביותר.

בבוקר רתחו ה"שקדים" מזעם, וה"רימונים" צחקו להם בקול רם.

בהפסקה התאספו החברים ויגאל אמר: "מוכרחים לארגן שמירה ליד הערימה שלנו". כלם הסכימו, כמובן, וחילקו ביניהם משמרות, כל משמרת לשמירה של שעתיים.

המשמרת הראשונה התחילה מיד אחרי הלימודים. ואכן, ה"שקדים" ניסו להתקרב, אבל השומרים סילקו אותם, וכך התחלפו המשמרות אחר-הצהרים ובערב.

יגאל ורפי היו השומרים האחרונים באותו לילה. בחצות, כשכל הכפר כבר היה שקוע בשינה עמוקה, אמר יגאל לרפי: "בוא הביתה. אני בטוח שה'שקדים' כבר ישנים". והם הלכו לישון.

 

יגאל לא הצליח להירדם. הוא דאג לערימה הגבוהה שהשאיר אחריו. פתאום שמע קולות נפץ מוזרים וחדרו הואר באור אדום לוהט. הוא ניגש אל החלון וצעקה פרצה מפיו: "אוי ואבוי, הם שורפים לנו את העצים!".

הערימה הגדולה והיפה שילדי ה"רימונים" שמרו בחירוף-נפש היתה אפופת להבות. זו היתה נקמת ה"שקדים". הם חיכו עד שהשומרים האחרונים הסתלקו ואז הציתו את הערימה הגדולה והעלו אותה באש.

כל הכפר התעורר וכלם, "שקדים" ו"רימונים" כאחד, עמדו סביב מעגל האש. בלב מלא צער עמדו ילדי ה"רימונים" וראו איך המדורה שלהם עולה באש לפני זמנה.

זה היה יום אחד לפני ל"ג בעומר. כבר לא נשאר זמן להכין שוב ערימת עצים גדולה. ה"רימונים" נאלצו להסתפק במדורה קטנה שהצליחו להכין ביום האחרון, ואילו ברחוב השקד היתה הילולה סביב המדורה הגדולה שהכינו ה"שקדים".

תכנית הנקמה

כעת מובן מדוע התאספו ילדי ה"רימונים" והחליטו לנקום ב"שקדים".

"למי יש רעיון?", שאל יגאל.

"אני מציע לעשות להם בדיוק אותו דבר", אמר רפי. "נחכה עד הלילה האחרון, ונעשה להם מדורה לפני ל"ג בעומר, כמו שעשו לנו".

"אולי הם רוצים להדליק לנו גם השנה?", אמר אהוד.

"צריך לשמור על העצים בלי הפסקה, עד ל"ג בעומר", אמר רפי.

"יש לי הצעה אחרת", אמר יגאל. "אנחנו נאסוף עצים אבל נסדר אותם בערימות קטנות, וביום האחרון נאסוף לערימה".

"רעיון נהדר!", קרא אהוד.

"רגע, רגע", אמר שחר. "כשה'שקדים' יראו שאנחנו לא מערמים כי-אם מפזרים את העצים, אז הם יעתיקו מאתנו את הרעיון ולא נוכל לנקום!".

לבסוף אמר יגאל: "אני מציע שבינתיים נתחיל לאסוף עצים, ואולי במשך הזמן נמצא רעיון איך לנקום ב'שקדים'".

בדיוק באותה שעה ישבה חבורת ילדים ברחוב השקד ועסקה באותו נושא ממש. אורי, מנהיג ה'שקדים', נהנה להיזכר במדורה המוצלחת שהיתה להם בשנה שעברה, גם בל"ג בעומר וגם ביום שקדם לו.

"זה היה נהדר!", אמר בהנאה. "אסף ואני שפכנו פחית נפט על העצים, הדלקנו גפרור וברחנו. כשהגענו הביתה, כבר היו השמים אדומים מהלהבות".

כלם נהנו וצחקו מאד. כשנרגעו מעט אמר אורי: "בואו נהיה רציניים. השנה הם בטח ינסו לעשות לנו מה שעשינו להם. צריך למנוע מהם לנקום בנו".

"יש לי רעיון", אמר אבי. "אני גר הכי קרוב למגרש שלנו. בכל ערב, לפני שנלך הביתה, נמשוך את צינור המים מהחצר ונתיז מים על הערימה. אם היא תהיה רטובה, אי-אפשר יהיה להצית אותה".

"הרעיון שלך יותר מדי טוב", אמר יואל, "אם העצים יהיו רטובים, איך נדליק אותם בל"ג בעומר?".

"במשך היום השמש תייבש את העצים, אל תדאג", אמר אבי.

"רעיון נהדר", סיכם אורי. "קדימה לעבודה. אבל זכרו, המדורה שלנו חייבת להיות הכי גדולה והכי יפה, יותר מהמדורה של ה'רימונים'".

המלחמה הגדולה

למחרת החלה המלחמה הגדולה של איסוף העצים. בכל יום  אחרי הלימודים יצאו  ה"רימונים" וה"שקדים" לאיסוף עצים. וכרגיל, האיסוף היה מלווה מכות, מריבות, גניבת עצים והרבה כעס על מי שהצליח לאסוף יותר.

השנה היתה המלחמה קשה יותר, כי כל העצים הטובים נשרפו בשנים הקודמות, וקשה היה למצוא עצים למדורה. הילדים סרקו את כל האזור, וכעבור שבועיים היו על שני המגרשים מעט מאד עצים.

בוקר אחד ניגש רפי אל יגאל. "מצאתי גזעים נהדרים", לחש באזנו בהתלהבות. "ה'שקדים' לא יודעים עליהם כלום!". אותו יום יצאה חבורת ה'רימונים' אל המקום שגילה רפי. ואכן, עצים כרותים היו מונחים שם, גדולים, יפים ויבשים.

"וואוו! גזעים נהדרים!", קרא אהוד.

"המדורה שלנו תהיה ענקית ותבער עד הבוקר!", התלהב שחר.

"קדימה, בואו נתחיל לסחוב אותם", אמר יגאל.

הילדים נערכו להרים את אחד הגזעים, אבל בקושי הצליחו להזיז אותו קצת ממקומו. הם ניסו להרים גזע קטן יותר, אבל גם אותו לא הצליחו לגרור. לבסוף בחרו בגזע הכי קטן, קשרו אליו חבלים והתחילו לגרור.

דקה או שתיים הצליחו להתקדם קצת, אבל לא היה להם כוח להמשיך. הם עצרו, נחו מעט ושוב ניסו, אבל המשא היה כבד מדי.

ההתלהבות היתה לאכזבה. מזיעים וסחוטים חזרו לבתיהם, והגזע נותר בשדה.

מחשבות חדשות

כשנכנס יגאל לביתו הראתה לו אחותו, יעל, קלסר יפה ומקושט. "זו העבודה שהכנתי לבית-הספר", אמרה. "מה דעתך?".

"איזו עבודה?", שאל יגאל, שהיה עיף ומדוכא.

"מה, אתה לא זוכר?", התפלאה יעל. "העבודה שהמורה ביקשה מאיתנו להכין. על ימות המשיח".

"אה, נכון", אמר יגאל. "והצלחת?".

"מאוד!", ענתה יעל בעיניים נוצצות.

"אז מה יהיה בימות המשיח?", שאל יגאל, "יצמח כסף על העצים?".

"לא בדיוק אבל בערך", ענתה יעל. "כשיבוא המשיח. ייפסקו המלחמות והמריבות. אנשים לא יריבו, לא יקנאו איש בחברו. יהיה שפע וטוב לכלם, ויהיה שלום. אף אחד לא ישנא את חברו וגם את היהודים יאהבו בכל הארצות ויעזרו ליהודי התפוצות לעלות לארץ-ישראל ולבנות את בית-המקדש".

"לא יכול להיות שאנשים לא יריבו ולא יקנאו", אמר יגאל. "כל אחד רוצה שיהיה לו יותר מאשר לשני".

"ככה זה היום, אבל כשיבוא המשיח, לא יצטרכו לקנא, כי לכלם יהיה די", השיבה יעל. "אנשים משקיעים המון כסף וזמן וכוח כדי להילחם, לפגוע ולהרוס מה שהזולת בנה. אנשים מתנהגים כמו טפשים. כשהמשיח יבוא, נלמד לחיות ביחד במקום לריב ולהילחם".

יגאל שקע בהרהורים. ויעל אמרה: "אני יודעת מה אתה חושב".

"מה?".

יעל חייכה: "אתה יודע שאני יודעת". ושניהם פרצו בצחוק.

"נכון. את צודקת", אמר יגאל. "זה באמת טפשי מה שאנחנו עושים. ילדים שחיים באותו כפר, משקיעים את כל הכוחות שלהם כדי להרוס מה שילדים אחרים בונים".

"קבוצה אחת הורסת לשנייה עמל של שבועות", אמרה יעל, "ומה יוצא לכם מזה?".

"מה שיוצא זה, שלכל אחת מהקבוצות יש בסוף מדורה עלובה", אמר יגאל. "היום מצאנו אוצר של גזעים, אבל לא הצלחנו לגרור אותם. אם ה'שקדים' היו באים לעזור, היינו מצליחים".

"אתה רואה כמה זה טפשי", אמרה יעל.

"כן, אבל ככה כנראה יהיה עד שיבוא המשיח", השיב יגאל. "אני לא יכול לשנות את זה.

"שטויות!", אמרה יעל. "כל אחד עושה משהו טוב, ופתאום תראה שהגיע המשיח". ושניהם צחקו.

ההתפייסות

בבוקר, כשהגיע יגאל לבית-הספר, אחר לו שחר: "שמע, יש לי רעיון מצוין איך לנקום ב'שקדים'".

"לא עכשיו", אמר יגאל, "נדבר אחרי הלימודים".

בהפסקה הכניס יגאל פתק לקלמר של אורי, מנהיג חבורת ה'שקדים'. "בוא ניפגש היום בארבע, בגן השעשועים".

אורי חיכה לו, בארבע, בגן. בעיניו היה מבט חשדני. "מה אתה רוצה?", שאל.

"תראה", אמר יגאל, "חשבתי שאולי כדאי להפסיק את המלחמה".

"מה, כבר נכנעתם?", לגלג אורי.

"בכלל לא", אמר יגאל. "אבל זה פתאום נראה לי חסר טעם. אתם מפריעים לנו ואנחנו לכם. מה יוצא לנו מזה? בשביל מה זה כדאי?".

אורי שתק ויגאל הוסיף: "אתה הרי יודע שכבר אין עצים בסביבה. אם נמשיך ככה, יהיו לשתי הקבוצות מדורות קטנות ועלובות. אבל אם נשתף פעולה, יכולות להיות לנו שתי מדורות גדולות ויפות".

"איך?", שאל אורי.

"מצאנו גזעים נהדרים, אבל נורא כבדים. אנחנו לא יכולים לסחוב אותם בעצמנו", הסביר יגאל. "אם תעזרו לנו, נוכל להביא את העצים ונתחלק בהם שווה בשווה".

אורי חשב ולבסוף אמר: "אתה יודע מה, מתאים לי".

"אז ניפגש בשש, ליד הגבעה", סיכם יגאל.

מדורה אחת

תחילה היה המפגש מלא מתח וחשדנות. והיו ילדים שרטנו בשקט נגד יגאל ואורי, אבל כשהגיעו אל ערימת הגזעים התחילו כלם להתלהב.

עכשיו היתה המלאכה קלה, יחסית. בכוחות משותפים הגיעו גזעים אחדים אל המגרש של ה'רימונים'. אחר-כך כבר היו מספר גזעים במגרש של ה"שקדים".

אותו יום התפזרו הילדים לבתיהם בהרגשה מוזרה. היתה תחושה נפלאה של שלום ואחדות, שכמותה לא הרגישו בשכונה אף פעם.

יגאל סיפר ליעל על שיתוף-הפעולה, והיא הקשיבה ואמרה: "אני חושבת שצריך להתקדם עוד קצת".

"למשל?", תמה יגאל.

"למה שלא תעשו מדורה אחת משותפת?", הציעה.

"אי-אפשר", אמר יגאל. "הרי גם כל ההורים באים, וה'שקדים' הרי שונאים את ה'רימונים'".

"אז אולי דווקא בזכות המדורה ושיתוף הפעולה, יהיה שלום גם בין המבוגרים", קראה יעל בהתלהבות.

"זה כבר ממש ימות המשיח", אמר יגאל בצחוק, "אבל את יודעת מה? למה לא?".

ימות המשיח

בליל ל"ג בעומר נערכה במגרש של ה'רימונים' ערימת עצים ענקית, שכמותה לא ראה עוד הכפר. אחרי ימים של עבודה משותפת, הסכימו הילדים להצעתו של יגאל להכין מדורה אחת גדולה. השאלה היתה, במגרש של מי? ואז אמר אורי: "המדורה תהיה השנה במגרש של ה'רימונים'. מגיע להם, כי הרעיון היה שלהם. בשנה הבאה - אצלנו". וכך היה.

אט-אט החלו להתקבץ הורים משני הרחובות. תחילה עמדו ה'שקדים' וה'רימונים' בקבוצות נפרדות, אבל כשהודלקה האש והילדים רקדו במעגל אחד גדול סביבה, נגררו גם ההורים, ולא עבר זמן רב וכבר רקדו ושמחו כלם ביחד.

כשהתעייפו וישבו לנוח בצד המדורה, קם יגאל וסיפר איך נולד הרעיון להתאחד ולבנות מדורה משותפת. "חשבנו שאם יהיה טוב בימות המשיח, כדאי שהם יגיעו...", אמר.

אבא של אורי צחק: "אם הייתם שואלים אותי לפני חודש מתי יהיה שלום בין ה'שקדים' ל'רימונים', הייתי אומר: בימות המשיח. אז כנראה שכבר באמת מגיעים ימות המשיח"...

ונחמן הזקן אמר: "עכשיו כבר באמת מגיע לנו שהמשיח יבוא. הילדים שלנו הוכיחו שהם כבר מוכנים לקראתו".

וכלם קראו: "א-מ-ן!".


פורסם כספרון לילדים לרגל תהלוכות ל"ג בעומר בארגון צעירי אגודת חב"ד - תשנ"ד (1994). כל הזכויות שמורות!


   
תגובות
1.
תגובה,
נועה ידיד-15/05/14 20:49

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)