חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:59 זריחה: 6:51 ג' בחשון התשע"ח, 23/10/17
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

משניות ללימוד ביום ההילולא

ביום ההילולא יו"ד שבט נוהגים ללמוד משניות לעילוי נשמתו של בעל יום ההילולא כ"ק אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף-יצחק נ"ע. להלן שמונה פרקי משניות המתחילים באותיות השם יוסף-יצחק.

י"א בשבט התשס"ו (09/02/06)

מסכת שבת פרק א

 

א] יציאות השבת--שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ. כיצד: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים--פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא--העני חייב, ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס--בעל הבית חייב, והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא--שניהם פטורין; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס--שניהם פטורין.

ב] לא יישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא ייכנס לא למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדון. ואם התחילו, אין מפסיקין; מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפילה.

ג] לא ייצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא; ולא הלבלר בקולמוסו. ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנר. באמת, החזן רואה מהיכן התינוקות קורין; אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. [ד] אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל; שמונה עשר דבר גזרו, בו ביום.

ד] [ה] בית שמאי אומרין, אין שורין דיו סמנין וכרשינין, אלא כדי שיישורו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.

ה] [ו] בית שמאי אומרין, אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבילו, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט את העין; ובית הלל מתירין.

ו] בית שמאי אומרין, אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.

ז] בית שמאי אומרין, אין מוכרין לנוכרי ולא טוענין עימו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב; ובית הלל מתירין.

ח] בית שמאי אומרין, אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נוכרי, אלא כדי שייעשו מבעוד יום; ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.

ט] אמר רבן שמעון בן גמליאל, נוהגין היו בית אבא שנותנין כלי לבן שלהם לכובס נוכרי, שלושת ימים קודם לשבת. ושווין אלו ואלו, שטוענין בקורת בית הבד, ובעיגולי הגת.

י] אין צולין בשר ובצל וביצה, אלא כדי שייצולו. אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי הגחלים, אלא כדי שיקרמו פניה; רבי אליעזר אומר, כדי שיקרום התחתון שלה.

יא] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. ומחיזין את האור במדורת בית המוקד; ובגבולין, כדי שייצת האור ברובן. רבי יהודה אומר, אף בפחמין כל שהוא.

מסכת מועד קטן פרק ג

א] ואלו מגלחין במועד--הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע, והיוצא מטומאתו לטהרתו.

ב] ואלו מכבסים במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג, הזבים והזבות הנידות והיולדות, וכל העולים מטומאה לטהרה--הרי אלו מותרין. ושאר כל אדם אסורין.

ג] ואלו כותבין במועד--קידושי נשים, וגיטין, ושוברים, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום, איגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירות בית דין, ואיגרות של רשות.

ד] אין כותבין שטרי חוב במועד; אם אינו מאמינו, או שאין לו מה יאכל--הרי זה יכתוב. אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, במועד; ואין מגיהין אות אחת, אפילו בספר העזרה. רבי יהודה אומר, כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על ירכו תכלת לציציתו.

ה] הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה; שמונה ימים, בטלה ממנו גזירת שלושים: מפני שאמרו, השבת עולה, ואינה מפסקת; והרגלים מפסיקין, ואינן עולין.

ו] רבי אליעזר אומר, משחרב בית המקדש, עצרת כשבת; רבן גמליאל אומר, ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא עצרת כרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים כשבת.

ז] אין קורעין, ולא חולצין, ולא מברין, אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על המיטות הזקופות. אין מוליכין לבית האבל לא בטבלה, ולא באסקוטלה, ולא בקנון, אלא בסלים. ואין אומרין ברכת אבילים במועד; אבל עומדים בשורה, ומנחמים ופוטרין את הרבים.

ח] אין מניחין את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את הספד; ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד. הנשים במועד מענות, אבל לא מטפחות; רבי ישמעאל אומר, הסמוכות למיטה, מטפחות. [ט] בראשי חודשים, ובחנוכה ובפורים, מענות ומטפחות, בזה ובזה אבל לא מקוננות. נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות. איזה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת; קינה--שאחת אומרת וכולן עונות אחריה, שנאמר "ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה" (ירמיהו ט,יט). אבל לעתיד לבוא, מה הוא אומר, "בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו, יסיר מעל כל הארץ--כי ה', דיבר" (ישעיהו כה,ח).

מסכת סוכה פרק א

א] סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, פסולה; רבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלוש דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה--פסולה. סוכה הישנה--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. איזו היא ישנה, כל שעשאה קודם לחג שלושים יום; אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה--כשרה.

ב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית. סוכה על גבי סוכה--העליונה כשרה, והתחתונה פסולה; רבי יהודה אומר, אם אין בה דיורין בעליונה, אף התחתונה כשרה.

ג] פרס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפרס על גבי הקינוף--פסולה; אבל פורס הוא על נקליטי המיטה.

ד] הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן--פסולה; אם היה הסיכוך הרבה מהם, או שקצצם--כשרה. זה הכלל: כל שאינו מקבל טומאה, וגידוליו מן הארץ--מסככין בו.

ה] חבילי קש חבילי עצים וחבילי זרדים, אין מסככין בהן; ואם התירן, כשרות. וכולן כשרות לדפנות.

ו] מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אוסר. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים--כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו.

ז] תקרה שאין עליה מעזיבה--רבי יהודה אומר משם בית הלל, או מפקפק, או נוטל אחת מבינתיים; בית שמאי אומרים, מפקפק, ונוטל אחת מבינתיים. רבי מאיר אומר, נוטל אחת מבינתיים, ואינו צריך לפקפק.

ח] המקרה סוכתו בשפודין, או בארוכות המיטה--אם יש ריוח ביניהן כמותן, כשרה. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה.

ט] המשלשל דפנות מלמעלן למטן--אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; מלמטן למעלן--אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים, כשרה. רבי יוסי אומר, כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים, כך מלמעלן למטן עשרה טפחים. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים, פסולה.

י] בית שנפחת, וסיכך על גביו--אם יש בין כותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה; וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. סוכה גדולה, שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו--אם יש תחתיו ארבע אמות, פסולה.

יא] העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל--רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג; וחכמים מכשירים. מחצלת הקנים: מחצלת גדולה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר, אחת גדולה ואחת קטנה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.

מסכת מידות פרק ד

א] פתחו של היכל--גובהו עשרים אמה, ורוחבו עשר אמות; וארבע דלתות היו לו--שתיים בפנים ושתיים בחוץ, שנאמר "ושתיים דלתות להיכל, ולקודש" (יחזקאל מא,כג). החיצונות, נפתחות לתוך הפתח לכסות עובייו של כותל; והפנימייות, נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות--שכל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות. רבי יהודה אומר, בתוך הפתח היו עומדות, וכמין ארצפמיטה היו נקפלות לאחוריהן--אלו שתי אמות ומחצה, ואלו שתי אמות ומחצה, חצי אמה מזוזה מכאן, וחצי אמה מזוזה מכאן: שנאמר "ושתיים דלתות, לדלתות: שתיים, מוסבות דלתות--שתיים לדלת אחת, ושתי דלתות לאחרת" (יחזקאל מא,כד).

ב] ושני פשפשין היו לו לשער הגדול--אחד בצפון, ואחד בדרום. שבדרום--לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל: שנאמר "ויאמר אליי ה', השער הזה סגור יהיה . . ." (יחזקאל מד,ב). נטל את המפתח, ופתח את הפשפש; נכנס להתא, ומן התא להיכל; רבי יהודה אומר, בתוך עובייו של כותל היה מהלך, עד שנמצא עומד בין שני שערים, ופתח את החיצונות מבפנים, ואת הפנימייות מבחוץ.

ג] ושלושים ושמונה תאים היו שם--חמישה עשר בצפון, וחמישה עשר בדרום, ושמונה במערב. שבצפון ושבדרום--חמישה על גבי חמישה, וחמישה על גביהן; שבמערב--שלושה על גבי שלושה, ושניים על גביהן. ושלושה פתחים היה לכל אחד ואחד--אחד לתא מימין, ואחד לתא מהשמאל, ואחד לתא שעל גביו. ובקרן מזרחית צפונית, היו חמישה פתחים--אחד לתא מימין, ואחד לתא שעל גביו, ואחד למסיבה, ואחד לפשפש, ואחד להיכל.

ד] התחתונה, חמש ורובד שש; האמצעית, שש ורובד שבע; והעליונה, שבע: שנאמר "היציע התחתונה חמש באמה רוחבה, והתיכונה שש באמה רוחבה, והשלישית, שבע באמה רוחבה" (מלכים א ו,ו).

ה] ומסיבה הייתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית, שבה היו עולין לגגות התאים. היה עולה במסיבה, ופניו למערב; הלך על כל פני הצפון, עד שהוא מגיע למערב. הגיע למערב, הפך פניו לדרום; הלך את כל פני המערב, עד שהוא מגיע לדרום. הגיע לדרום, הפך פניו למזרח; היה מהלך בדרום, עד שהוא מגיע לפתחה של עלייה--שפתחה של עלייה, פתוח לדרום. ובפתחה של עלייה, היו שם שתי כלונסות של ארז, שבהן היו עולין לגגה של עלייה. ובראשיהן פסיפסין מבדיל בעלייה, בין קודש ובין קודש הקודשים. ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קודש הקודשים, שבהן משלשלין את האומנין בתיבות, כדי שלא יזונו את עיניהם מבית קודש הקודשים.

ו] ההיכל מאה על מאה, על רום מאה: האוטם שש אמות, גובהו ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, אמה מעזיבה, גובהה של עלייה ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, ואמה מעזיבה, ושלוש אמות מעקה, ואמה כולה עורב; רבי יהודה אומר, לא היה כולה עורב עולה מן המידה, אלא ארבע אמות היה מעקה.

ז] מן המזרח למערב, מאה אמה: כותל האולם חמש, והאולם אחת עשרה, כותל ההיכל שש, ותוכו ארבעים אמה, ואמה טרקסין, ועשרים אמה בית קודשי הקודשים, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש. מן הצפון לדרום, שבעים אמה: כותל מסיבה חמש, והמסיבה שלוש, וכותל התא חמש, והתא שש, וכותל ההיכל שש, ותוכו עשרים אמה, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש, ובית הורדת המים שלוש אמות, והכותל חמש אמות. והאולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון, וחמש עשרה אמה מן הדרום; והוא היה נקרא בית החילפות, ששם גונזין את הסכינין. וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו, דומה לארי: שנאמר "הוי אריאל אריאל, קרית חנה דויד" (ישעיהו כט,א)--מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו.

ח] [א] כל העזרה הייתה אורך מאה ושמונים ושבע, על רוחב מאה ושלושים וחמש. מן המזרח למערב, מאה ושמונים ושבע: מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכוהנים אחת עשרה אמה, והמזבח שלושים ושתיים, ובין האולם ולמזבח עשרים ושתיים אמה, וההיכל מאה אמה, ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת. [ב] מן הצפון לדרום, מאה ושלושים וחמש: הכבש והמזבח שישים ושתיים, מן המזבח לטבעות שמונה אמות, מקום הטבעות עשרים וארבע, מן הטבעות לשולחנות ארבע, מן השולחנות לננסין ארבע, מן הננסין לכותל העזרה שמונה אמות, והמותר בין כבש לכותל ומקום הננסין. [ג] שש לשכות היו בעזרה--שלוש בצפון, ושלוש בדרום: שבדרום--לשכת המלח, לשכת הפרווה, ולשכת המדיחין. לשכת המלח, שם היו נותנין מלח לקרבן. לשכת הפרווה--שם היו מולחין עורות הקודשים, ועל גגה היה בית טבילה לכוהן גדול ביום הכיפורים. לשכת המדיחין--שם היו מדיחין קרבי קודשים, ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרווה. [ד] שבצפון--לשכת העץ, ולשכת הגזית, ולשכת הגולה. לשכת העץ--אמר רבי אליעזר בן יעקוב, שכחתי מה הייתה משמשת; אבא שאול אומר, לשכת כוהן גדול הייתה אחר שתיהן, וגג שלושתן שווה. לשכת הגולה--שם היה בור הגולה, והגלגל נתון עליו, ומשם מספקין מים לכל העזרה. לשכת הגזית--שם הייתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ודנה את הכהונה: שכל כוהן שנמצא בו פסול--לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא והולך לו; ושלא נמצא בו פסול--לובש לבנים ומתעטף לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים. ויום טוב היו עושין, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון; וכך היו אומרין, ברוך המקום ברוך הוא, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון.

מסכת יומא פרק ח

א] יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר; וחכמים אוסרין. [ב] האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעניתה, והשותה במלוא לוגמיו--חייב. כל האוכלים מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו; האוכל והשותה, אינן מצטרפין.

ב] [ג] אכל ושתה בעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; שגג ואכל ועשה מלאכה, חייב שתי חטאות. אכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה, שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, שתה ציר או מורייס--פטור. [ד] התינוקות, אין מענין אותן ביום הכיפורים; אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתיים, בשביל שיהו רגילין במצוות.

ג] [ה] עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. חולה, מאכילין אותו על פי בקיים; ואם אין שם בקיים, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי.

ד] [ו] מי שאחזו בולמוס--מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שייאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו; רבי מתיה בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיה בן חרש, החושש בפיו, מטילין לתוכו סם בשבת--מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.

ה] [ז] מי שנפלה עליו מפולת--ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נוכרי ספק ישראל--מפקחין עליו. מצאוהו חי, מפקחין עליו; ואם מת, יניחוהו.

ו] [ח] חטאת ואשם ודאי מכפרין. מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. התשובה מכפרת על עבירות קלות, ועל עשה ועל לא תעשה; ועל החמורות היא תולה, עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.

ז] [ט] האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב--אין מספיקין בידו לעשות תשובה; אחטא, ויום הכיפורים מכפר--אין יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל)--עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. אמר רבי עקיבה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם--אביכם שבשמיים: שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . ." (יחזקאל לו,כה), ואומר "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג)--מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

מסכת פרה פרק ט

א] צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן--רבי אליעזר אומר, יזה שתי הזאות; וחכמים פוסלין. ירד לתוכה טל--רבי אליעזר אומר, יניחנה בחמה, והטל עולה; וחכמים פוסלין. נפל לתוכה משקין, ומי פירות--יערה, וצריך לנגב; דיו, קומוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם--יערה, ואינו צריך לנגב.

ב] נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן--פסולין; חפושית--בין כך ובין כך--פוסלת, מפני שהיא כשפופרת. רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקוב אומרין, הדירה והכינה שבתבואה--כשרין, מפני שאין בהן ליחה.

ג] שתת מהן בהמה או חיה, פסולין. כל העופות, פוסלין--חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת. כל השרצים, אינן פוסלין--חוץ מן החולדה, מפני שהיא מלקה. רבן גמליאל אומר, אף הנחש, מפני שהוא מקיא; רבי אליעזר אומר, אף העכבר.

ד] החושב על מי חטאת לשתותן--רבי אליעזר אומר, פסל; רבי יהושוע אומר, כשיטה. אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במים שאינן מקודשין. אבל במים מקודשין--רבי אליעזר אומר, כשיטה; רבי יהושוע אומר, כשישתה. ואם גירגר, כשר.

ה] מי חטאת שנפסלו--לא יגבלם בטיט, שלא יעשם תקלה לאחרים; רבי יהודה אומר, בטלו. פרה ששתת מי חטאת, בשרה טמא מעת לעת; רבי יהודה אומר, בטלו במעיה.

ו] מי חטאת, ואפר חטאת--לא יעבירם בנהר ובספינה, ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד אחר; אבל עובר הוא במים עד צווארו. עובר הוא הטהור לחטאת, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאינן מקודשין.

ז] אפר כשר שנתערב באפר מקלה--הולכין אחר הרוב ליטמא, ואין מקדשין בו; רבי אליעזר אומר, מקדשין בכולו.

ח] מי חטאת שנפסלו--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו. נטמאו--מטמאין את הטהור לתרומה בידיו, ובגופו; והטהור לחטאת--בידיו, אבל לא בגופו.

ט] אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדש--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו.

מסכת שבת פרק כב

א] חבית שנשברה--מצילין ממנה, מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם: ובלבד שלא יספוג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין; יצאו מעצמן, אסורין. רבי יהודה אומר, אם לאוכלין, היוצא מהן מותר; ואם למשקין, היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת--יצאו מעצמן, אסורין; רבי אלעזר מתיר.

ב] כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת; וכל שלא בא בחמין מלפני השבת, מדיחין אותו בחמין בשבת--חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנן, שהדחתן היא גמר מלאכתן.

ג] שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה; ורבי יוסי מתיר. לא ייקבנה מצידה. אם הייתה נקובה--לא ייתן עליה שעווה, מפני שהוא ממרח; אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת.

ד] נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו, ואת הצונן בחמה בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהן ואינו חושש; הגיע לחצר החיצונה--שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם.

ה] הרוחץ במערה או במי טבריה--מסתפג אפילו בעשר לונטייות, ולא יביאם בידו; אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת, פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותה בידם.

ו] סכין ומתמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין בפילומה, ואין עושין אפיקטפיזון בשבת. אין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן; אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.

מסכת כלאיים פרק ד

א] קרחת הכרם--בית שמאי אומרים, עשרים וארבע אמות; בית הלל אומרים, שש עשרה אמה. מחול הכרם--בית שמאי אומרים, שש עשרה אמה; בית הלל אומרים, שתים עשרה אמה. איזו היא קרחת הכרם, כרם שחרב מאמצעו: אם אין שם שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שש עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.

ב] איזה הוא מחול הכרם, בין הכרם לגדר: אם אין שם שתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שתים עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.

ג] רבי יהודה אומר, אין זה אלא גדר הכרם. ואיזה הוא מחול הכרם, בין שני כרמים. ואיזה הוא גדר, שהוא גבוה עשרה טפחים; וחריץ, שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה.

ד] מחיצת הקנים--אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים כדי שייכנס הגדי, הרי זו כמחיצה. וגדר שנפרץ--עד עשר אמות, הרי הוא כפתח; יתר מכן, כנגד הפרצה אסור. נפרצו בו פרצות הרבה--אם העומד מרובה על הפרוץ, מותר; ואם הפרוץ מרובה על העומד, כנגד הפרצה אסור.

ה] הנוטע שורה של חמש גפנים--בית שמאי אומרים, כרם; בית הלל אומרים, אינו כרם, עד שיהו שם שתי שורות. לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם--בית שמאי אומרים, קידש שורה אחת; בית הלל אומרים, קידש שתי שורות.

ו] הנוטע שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב--הרי זה כרם. שתיים כנגד שתיים, ואחת בינתיים, או שתיים כנגד שתיים, ואחת באמצע--אינו כרם: עד שיהו שם שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב.

ז] הנוטע שורה אחת בתוך שלו, שורה אחת בתוך של חברו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים--הרי אלו מצטרפות; גבוה מעשרה טפחים, אינן מצטרפות. רבי יהודה אומר--אם ערסן מלמעלן, הרי אלו מצטרפות.

ח] הנוטע שתי שורות--אם אין ביניהן שמונה אמות, לא יביא זרע לשם. היו שלוש--אם אין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם. רבי אליעזר בן יעקוב אומר משום חנינה בן חכינאי, אפילו חרבה האמצעית, ואין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה--לא יביא זרע לשם: שאילו מתחילה נטען, היה מותר בשמונה אמות.

ט] הנוטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, מותר להביא זרע לשם. אמר רבי יהודה, מעשה בצלמין באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, והיה הופך שיער שתי שורות לצד אחד, וזורע את הניר, ובשנה האחרת היה הופך את השיער למקום הזרע, וזורע את הבור; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. רבי מאיר ורבי שמעון אומרים, אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות, מותר.


   

 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)