לפני מאתיים ועשר שנים, בשנת תקנ"ו, יצא ממכבש הדפוס ספר קטן, שהביא אור גדול בעולם – ספר התניא. זה הספר הראשון שריכז ותמצת את עקרונותיה של שיטת החסידות, שחולל הבעל-שם-טוב. לכן נקרא הספר – 'תורה שבכתב' של תורת החסידות.

מסופר, שכאשר הביאו לראשונה את הספר אל הצדיק רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, נטלו בחרדת-קודש ועיין בו. ופתאום קרא בהתפעלות: "איך הצליח המחבר להכניס אלוקים גדול כל-כך בספר קטן כל-כך!".

עושר רוחני

הרעיונות העיקריים והמרכזיים של ספר התניא זכו לתפוצה רחבה כל-כך, עד שכיום אין איש יודע כי בעצם מקורם במשנת החסידות. הרעיונות הללו נעשו חלק בלתי-נפרד מהמחשבה היהודית-דתית בדורות האחרונים, ובדרך זו הם מחיים גם את נפשותיהם של מי שמעולם לא זכו ללמוד אפילו שורה אחת מתוך התניא.

גדולי ישראל וצדיקי החסידות, לכל ענפיה ושבטיה, דיברו על התניא בהערצה ובקדושה שקשה למצוא דוגמתן. הם דיברו על סגולתו של הספר לטעת יראת-שמים טהורה בלב האדם, ועוררו את חסידיהם ותלמידיהם לקבוע שיעור בספר זה.

ואכן, אחת הסגולות המופלאות של הספר – שבה אפשר להיווכח בעליל – היא חיזוק האמונה בלב האדם. ידוע אצל חסידים, כי מי שסובל מספקות ומפקפוקים בענייני אמונה, סגולתו ללמוד בספר התניא. אין הכרח שימצא תשובות שכליות לכל ספקותיו, אבל אמונתו תתחזק והפקפוקים ייעלמו. כי בכך כוחו הגדול של הספר – הוא מעורר את הנשמה האלוקית שבקרבנו ומלהיט את שלהבת האמונה.

דרך בטוחה וקלה

את ספר ה'תניא' כתב רבי שניאור-זלמן במשך עשרים שנה! הספר כתוב בתמציתיות עצומה, ואף-על-פי שגם אנשים רגילים יכולים להבינו, טמונים בו עומקים גדולים ביותר. ספר ה'תניא' נקרא 'תורה שבכתב' של חסידות חב"ד.

בספר זה מצויים יסודותיה של תורת חב"ד ופנימיות התורה. הספר מבאר בהרחבה את מבנה נפש האדם ואת מערך הכוחות הפועל בקרבו; הוא חודר לעומקן של בעיות פילוסופיות מקיפות, כמו היחס בין הבורא לעולם, בריאת יש מאין, אחדות ה', מטרת התורה והמצוות וכדומה, והוא סולל לפני האדם דרך בטוחה וקלה להגיע לדרגות נעלות ולעבוד את ה' כראוי.

ספר התניא תורגם לשפות רבות. הרבי מליובאוויטש קרא להדפיסו בכל מקום שיש בו חיים יהודים, להשאיר לתושבי המקום עותקים ממנו ולייסד במקום שיעור ב'תניא'. בעקבות זאת מגיע מספר המהדורות של ספר התניא ליותר מחמשת אלפים.

היהלום הנדיר ובן-המלך

דרכו של המגיד ממזריטש הייתה לומר דברי חסידות ברבים. רבי פינחס מקוריץ חלק עליו וסבר, כי דברים רמים ונישאים כאלה אין לאומרם לפני כל אדם. פעם אחת מצא רבי פינחס ברחוב כמה דפים כתובים, וכשהרימם נוכח כי כתובים עליהם דברי-תורתו של המגיד. חשב הצדיק בליבו: הנה, זו התוצאה של חוסר זהירות בדברים נעלים כאלה.

ראה זאת רבי שניאור-זלמן מליאדי, והשמיע באוזני רבי פינחס משל:

בן מלך חלה, והרופאים נלאו למצוא מזור למחלתו. לבסוף אמרו, שיש אבן יקרה ונדירה, שאם יכתשוה לאבקה וישקו ממנה את בן-המלך - יחלים. החלו הכול לחפש אחר האבן, ונתברר שזו האבן המפארת את כתר המלך, שאין כמותה בכתרי כל המלכים. חסו השרים על הכתר, ובפרט שמחלת הבן החמירה עד שהיה ספק אם יוכל לבלוע את התרופה.

באו ושאלו את פי המלך. אמר המלך: יקר הוא הכתר, ויקרה היא האבן המפארת אותו, אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת ערכו של בן-המלך. כדאי לכתוש את האבן אפילו על הספק - אולי טיפה אחת תיכנס ותצילו.

סיים רבי שניאור-זלמן: יקרים הם דברי החסידות, שמקורם בכתר ה'; אבל כאשר עם-ישראל בסכנה, צריך לשפוך את דברי החסידות - אולי טיפה אחת תיכנס ותושיע.