מאמרים נוספים בנושא
	האם אפשר להתווכח על אמונה?
	האם האמונה היא מפלט מקשיי החיים?
	להאמין פירושו להכיר במגבלות האדם
	האמונה אינה זקוקה להוכחות
	אל תביאנו לידי ניסיון
	להיות יהודי מאמין בשנות האלפיים
	לאמונה היגיון משלה

מי יכול לשחרר את האמונה מכילאה?

 בשיחות על נושאי אמונה יש תמיד מישהו שאומר: "על אמונה אי-אפשר להתווכח. אם אתה מאמין - שום כוח לא יזיז אותך מאמונתך; ואם אינך מאמין - איש לא יוכל לשכנע אותך להאמין במה שאינך מאמין". מהי מידת האמת בטענה זו? האם אפשר להגיע לאמונה על-ידי השכל וההיגיון? האם השכל והאמונה אינם, בעצם, דבר והיפוכו?

ההנחה שבבסיס הדברים הללו, יש בה מן האמת. דבר שמוכיחים אותו באמצעות השכל וההיגיון, אינו דבר שצריכים להאמין בו. זהו ההבדל היסודי בין אמונה לידיעה: אמונה היא תחושה פנימית שאינה מושתתת על השכל ועל ההיגיון; ולעומתה הידיעה, כשמה כן היא - ידיעה והכרה שכלית.

שני מישורים נבדלים

האמונה כשלעצמה אינה זקוקה להוכחות. הדבר נשמע תמוה במקצת, אך כשנתבונן מעט בדבר נראה שאין כאן שום דבר מוזר. לאדם יש כוחות שונים שבאמצעותם הוא מאמת לעצמו דברים: יש לו עיניים, אוזניים, חושי טעם, ריח, מישוש וכו'. אין כל הכרח שתהיה חפיפה בין הכוחות הללו. האם איני בטוח בקיומו של הירח רק משום שאיני יכול למששו בידיי? האם יש לי ספיקות במתיקותו של תפוח משום שאינני יכול לראות מתיקות זו בעיניי? כל אחד מהכוחות והחושים הללו תופס את המציאות בדרכו-הוא. כך גם האמונה תופסת את מציאות הבורא בתחושתה הפנימית ואין היא זקוקה לשום הוכחות ולשום הסברים הגיוניים.

האמונה נטועה בלב האדם מרגע לידתו. זו תחושתה הטבעית והבריאה של הנשמה, שמרגישה את מקורה האלוקי וחפצה להיות קשורה איתו. אין שום צורך ליצור את האמונה בלב האדם, כשם שאין צורך ליצור בו את הקשר הטבעי להוריו-מולידיו. הקשר של הנשמה עם בוראה הוא טבעי ועצמותי, ואין הוא תלוי כלל בהשקפת-עולם וברמת הידיעה וההבנה.

מבחינה זו, אין אדם שאיננו מאמין. גם מי שטוען שאין לו הוכחות לקיומו של הבורא, מאמין בו בתוך נפשו. אין סתירה בין הדברים: בשכלו אכן אין לו שום הוכחות, אך מצד האמונה הפנימית שבליבו, חש גם הוא את נוכחותו של הבורא והוא חפץ להתקרב אליו ולדבוק בו.

אם-כן, מדוע טוענים אנשים שהם אינם מאמינים? כאן אנו מגיעים לנקודת-המפגש שקיימת בכל-זאת בין האמונה לבין השכל. במהותם העצמית אלה אכן שני כוחות שונים ונבדלים. אך מאחר שהאדם אינו סתם אוסף של כוחות, אלא יחידה אחת שלימה, הוא זקוק להרמוניה פנימית שתשרור בתוך נפשו; אין הוא יכול לסבול מצב של סתירה פנימית. אדם שהכרתו השכלית אינה יכולה לקבל את קיומו של הבורא, יתקשה לעכל את העובדה שבליבו-פנימה הוא מאמין בו. הוא ידחיק את האמונה יותר ויותר, עד שיחשוב באמת ובתמים שאין בליבו אמונה. עמוק בתוך הנשמה האמונה אכן קיימת, אך היא אינה יכולה לפרוץ החוצה אל תוך התודעה.

אין סתירה

כדי למנוע מצב כזה חשוב שלא תיווצר סתירה בין האמונה לבין ההיגיון. על היהודי ללמוד ולהבין בשכלו את מה שהוא מרגיש באמונה שבליבו. ולחלופין - אותו אדם שטוען לאי- אמונה, יוכל לשחרר את אמונתו הכלואה על-ידי ששכלו יחדל להילחם בה. כשיבין, באמצעות השכל וההיגיון, את קיומו של הבורא, לא יהווה עוד השכל מחסום בפני האמונה, והיא תוכל להתגלות ולהתבטא בתודעתו.

הבנת האמונה באמצעות השכל לא תגרום לאדם להאמין באופן ישיר, אך באורח עקיף היא תאפשר לאמונה שבלב להשתחרר ולהתגלות. כך לא תצטרך האמונה להתנגש עם ההיגיון, אלא שני הכוחות הללו יחפפו זה את זה ויחזקו זה את זה.